שינדלר האוקראיני וגרינינגר השווייצרי
|
מוזרה היא עמדת יד ושם שבמקרהו של אנדריי שפטיצקי שבו יש בהחלט סיבות לקולא אבל במקרה של השווייצרי פאול גרינינגר שבו יש סיבות טובות מאוד להחמיר,אפילו לא נעשית בדיקה רצינית.
מלבד זאת ישנן עדויות אמינות שגרינינגר עשה את מעשיו עבור בצע כסף.
53. סוכן/משת''ף נאצי פאול גריננגר קיבל אות חסיד אומות עולם
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=53&viewmode=
זה כחמישים שנים מנסים לילי, אמה (שמתה בינתיים) ועוד קומץ ניצולי שואה ובני משפחה, ובהם אדם רוטפלד, כיום שר החוץ של פולין, לשכנע את מוסד יד ושם להעניק לכומר האוקראיני אנדריי שפטיצקי את אות חסיד אומות עולם. אך לשווא. למעט דבקותם של ניצולי השואה ואזכורים ספורים, בעיקר בספרי ההיסטוריה, צנח סיפורו של אנדריי שפטיצקי אל תהום הנשייה. אפילו רשימה בעניין זה, שהתפרסמה ב"מעריב" ביום השואה האחרון לפני ארבעה חודשים, לא הותירה רושם על יד ושם.
זהו לא רק ויכוח על זיכרון, שיכחה והנצחה. ברקע הדברים גם דיון נוקב על פרשנות היסטורית ועל "אמת" היסטורית. מצד אחד ניצבות האמת וההיסטוריה הפרטיות של כל אחד מהניצולים. ומולם - האמת של יד ושם, בעל הסמכות החוקית להענקת התואר, שרואה את עצמו כשומר החותם של תולדות השואה. הניצולים משוכנעים שמניעיהם טהורים ונאצלים ואילו השיקולים של יד ושם מודרכים, לטענתם, גם מחישובים פוליטיים וביורוקרטיים. זהו קרב גם על הזמן. ככל שנוקף הזמן מספרם של הניצולים פוחת והולך והשיכחה ההיסטורית צוברת תנופה. מכאן גם נחישותם והתמדתם של הניצולים, שאינן נופלות מאלה של יד ושם.
בשבועות האחרונים שוב חידש קומץ הניצולים את המאבק. הפעם הם נעזרים בפרופ' שמעון רדליך מאוניברסיטת בן גוריון, היסטוריון מומחה לתולדות יהודי מזרח אירופה. עכשיו הם מנסחים עצומה שעליה יוחתמו ניצולי השואה ואישי ציבור, שתישלח ליד ושם בקריאה שישקול שוב את עמדתו. בראשית נובמבר יתקיים בלבוב יום עיון מטעם הארגון היהודי-האוקראיני "תקומה", בהשתתפות היסטוריונים מישראל ומאוקראינה, להערכת דמותו של שפטיצקי ויחסו לעם היהודי. אבל יותר מכל, ניצולי השואה והתומכים במאבקם שואבים עידוד מביקורו המתוכנן בישראל, בעוד כחודשיים, של נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו, ונהנים מרוח גבית ממשרד החוץ, שבו מודעים לעובדה שהענקת התואר למי שנחשב באוקראינה גיבור לאומי יכולה לתת תנופה ליחסים בין שתי המדינות.
יום שישי ה' באלול תשס"ה, 2005 .9 .9
שינדלר האוקראיני
מאת יוסי מלמן ואסף כרמל
זה האיש שביד ושם מסרבים שוב ושוב להעניק לו תואר חסיד אומות עולם. אולי כי היה לאומן אוקראיני שאהד את הצבא הנאצי מתוך תקווה שיעזור בהקמת מדינה אוקראינית. הוא אף כתב באיגרת: "אנו רואים את הצבא הגרמני כמושיע מהאויב". אבל לכומר אנדריי שפטיצקי היה גם צד אחר. בחירוף נפש ובמסירות הסתיר והציל כ-150 יהודים, וביניהם אדם דניאל רוטפלד, שר החוץ של פולין. הניצולים מסרבים לשכוח את מיטיבם. והם מסרבים לסלוח ליד ושם 
המטרופוליט שפטיצקי. לפחות שלושה אנשים העידו שראו את מכתבו להימלר, אך המקור אבד ולא נותר אף עותק
השלג מילא תפקיד מכריע בחייה של לילי שטרן-פוהלמן. כשברחה מגטו לבוב היא בוססה בו עד לברכיה, בליל חורף אוקראיני, עד שהגיעה לדירת המסתור והתאחדה עם אמה. אחר כך, כעבור כשנה, בשלהי 1943 או ראשית 1944 (היא אינה זוכרת את התאריך המדויק), שוב בלילה מושלג, היא ואמה הצליחו למלט שוב את נפשן. בפעם הזאת מצאו מקלט במתחם הקתדרלה של לבוב, במעונו של המטרופוליט. היא היתה אז בת 11, אבל הזיכרון חי עמה יותר מ-60 שנים. "הוא היה איש ענק ומרשים. אף שהיה מרותק לכסא גלגלים, הדבר הבולט ביותר היה ממדי גופו העצומים. בעיני, עיני ילדה קטנה, הוא נראה ענק. היה לו זקן לבן עבות ועיניים חמות", היא משחזרת בשיחת טלפון מביתה בלונדון את המפגש הראשון שלה עם אנדריי שפטיצקי. "הייתי נפחדת מאוד. הוא הניח את ידיו על ראשי ובחיוך אמר לנו: ברוכים הבאים, אל תחששי, אציל את חייך". הבטיח וקיים. כעבור כמה חודשים, בקיץ 1944, שיחרר הצבא האדום את חבליה המערביים של אוקראינה מהכיבוש הנאצי. לילי פוהלמן ואמה ניצלו סופית.
השומרים חשבו שהיא מתה
לילי שטרן נולדה ב-1932, למשפחה יהודית בורגנית, בעיר לבוב - אז בפולין, כיום באוקראינה. סבה היה יהודי דתי, אבל הוריה זנחו את המסורת. אביה היה מנהל בנק, אמה מעצבת אופנה. על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ מ-1939, סופחו לבוב וחבליה המזרחיים של פולין לברית המועצות. ביוני 1941, במבצע ברברוסה, פלשו הנאצים לברית המועצות ונכנסו ללבוב - "והאסון החל", לשונה של לילי.
באוגוסט 1942, באקציה הגדולה בגטו לבוב, לקחו אנשי מיליציה אוקראינית את אביה ואחיה. "עד היום לא ידוע לנו מה בדיוק קרה להם. הם פשוט נעלמו ולא נותרה שום עדות מהם". לילי ואמה ניצלו משום שבאותה עת שהו בבית הסב והסבתא. כעבור כשלושה חודשים, בנובמבר 1942, נסגר הגטו ונותק משאר חלקי העיר. התמזל מזלה של האם ובאותו לילה שהתה מחוץ לגטו. שלוש אחיות בנות לבוב, שחשקה נפשן בבגד מסוגנן, הזמינו אותה לביתן.
"חיכיתי שסבי וסבתי יירדמו ואז - מאוחר בלילה - החלטתי לברוח", מספרת לילי פוהלמן, בשיחת טלפון מלונדון, שבה היא מתגוררת. "יצאתי מהבית בפיג'מה וצעדתי בשלג אל סוללה של מסילת ברזל שהקיפה את הגטו ותחמה אותו. לפתע שמעתי צעקות של בני אדם, נביחת כלבים ויריות. השתטחתי ארצה והסתתרתי. כעבור זמן מה שככו הקולות. השומרים כנראה חשבו שפגעו והרגו אותי, ולא טרחו בלילה הקר לבדוק את הגופה. טיפסתי על הסוללה, בוססתי בשלג וצעדתי לבית שבו היתה אמי. אמי הנדהמת לא ידעה מה לעשות". שלוש האחיות חששו לחייהן והבהירו כי על האם ובתה לעזוב עם בוקר. לאחר לבטים שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה החליטה האם לשים נפשה בכפה והלכה עם בתה לביתה של מכרה, גרמנייה רווקה ששמה אירמגארד ויט, שעבדה כמזכירה במינהל העירוני. "הגרמנייה הוכתה בהלם", אבל נראה שמראה הילדה הנפחדת בפיג'מה הדליק בה ניצוץ אנושי. היא הסכימה להסתיר את השתיים בביתה. כעבור ימים אחדים הודיעה האם כי היא שבה לגטו כדי להתאחד עם הוריה. ויט הבהירה לה כי לא תניח לה לקחת את לילי אתה. "היא תישאר כאן ואם יקרה לך משהו אגדל ואטפל בה", הבטיחה. האם שבה לגטו והתאחדה עם הוריה. כעבור זמן מה, בעת שהלך לתומו ברחוב, נורה הסב למוות. הסבתא, כדי לא להיות לטורח על הבת, התאבדה. האם שבה לבית ויט, שבו הוסתרה בתה.
בינתיים נוסף לדירה עוד זוג יהודים, שגם את חייהם הסכימה המזכירה הגרמנייה להציל. אלה היו הרוקח יוסף פודושין ואשתו אנה. ארבעת היהודים המשיכו להסתתר בבית עד לחורף 1944. אז, כשמתקפת הנגד של הצבא האדום החלה למוטט את קווי ההגנה הגרמניים ולהתקרב ללבוב, נתקפה המזכירה הגרמנייה בפחד. יחד עם שאר העובדים הגרמניים במינהל העירוני היא החלה בהכנות לקראת נטישה למולדת. היא ביקשה מארבעת היהודים שיחפשו מחסה חלופי. הרוקח פודושין הכיר את המטרופוליט שפטיצקי עוד לפני המלחמה, אז סיפק תרופות לו ולכנסייתו. כשחרב מתהפכת על ראשם הלכו לילי, אמה ובני הזוג פודושין אל הקתדרלה של יורי (ג'ורג') הקדוש, למפגש עם שפטיצקי במעונו של המטרופוליט.
ילדים במנזר אונייב, 1943, שלושה מהם יהודים שניצלו בהוראת שפטיצקי. הילד הרביעי משמאל בשורה השנייה הוא עודד אמרנט
(בתמונה הקטנה, כיום)
פטריוט אוקראיני
רומן שפטיצקי נולד ב-1865 למשפחת אצולה אוקראינית, שאילן היוחסין שלה הרחיק עד למאה ה-13. במרוצת הדורות והחיים תחת שלטון כיבוש פולני, עברה המשפחה תהליך של היטמעות וקיבלה עליה את המנהגים, הערכים והתרבות הפולניים. עתה, תחת שלטון אוסטרו-הונגרי, נטה רומן הצעיר אחר התנועה הלאומית האוקראינית, שביקשה לכונן מדינה עצמאית, ואף הביע רצון להיות כומר. הוריו הגיבו בשליחתו לגרמניה כדי שילמד משפטים. הוא אמנם סיים את הלימודים בהצטיינות אך במקום לפתוח בקריירה של משפטן היה נחוש לעלות על מסלול כמורה.
אחרי שסיים את לימודיו, ב-1886, החליט שפטיצקי הצעיר לנסוע לאיטליה, לבקר אצל האפיפיור ליאון ה-13 ולהיוועץ בו על עתידו. הוא נטש את הכנסייה הקתולית, עבר לכנסייה היוונית-קתולית (האוניאטית), שינה את שמו הפרטי מרומן לאנדריי, והחל ללמוד בסמינר לכמרים. הכנסייה האוניאטית נוסדה ב-1596, כשאוקראינה היתה נתונה תחת כיבוש פולני קתולי: היא שימרה את הטקסים והפולחנים הביזנטיים, אך קיבלה את המרות העליונה של האפיפיור. ברוסיה היא פורקה על ידי השלטון הצארי ומוזגה בכנסייה הפרבוסלווית, והמשיכה להתקיים בחבלים המערביים של אוקראינה, שהיו נתונים לשלטון האוסטרו-הונגרי. זה גם מרכז כוחה העכשווי, שם יש לה חמישה-שישה מיליוני מאמינים.
התקדמותו במידרג הכנסייתי היתה מטאורית וב-1900, בהיותו בן 35, זכה בתואר מטרופוליט והתמנה לראש הכנסייה, משרה שהחזיק בה עד למותו. בתולדות אוקראינה מקושרת בשמו תחייתה של הכנסייה באוקראינה המערבית במחצית הראשונה של המאה ה-20. ב-1903 ייסד שפטיצקי את מסדר הנזירים הסטודיטים (מלשון "לימוד"), שהקים בתי ספר, בתי יתומים ובית חולים. המנזרים עתידים למלא תפקיד חשוב בהצלת יהודים. הוא גם השפיע על אחיו קאז'ימייז', משפטן וחבר בפרלמנט האוסטרי, שהיה שותף להשקפותיו הלאומיות, לנטוש את חיי העולם הזה ולהתקדש לכמורה. קאז'ימייז' שינה את שמו לקלימנט והתמנה לראש מסדר הסטודיטים.
כבר בראשית דרכו בכנסייה, בהיותו בן 20, החל אנדריי שפטיצקי ללמוד עברית, ובתוך זמן קצר יחסית כבר הצליח לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. כעבור שנים התגאה בחליפת המכתבים שניהל בעברית מקראית נמלצת עם ראשי קהילות יהודיות. ב-1905 וב-1906 הוא עמד בראש קבוצת צליינים, שביקרו בארץ הקודש. בעקבות מסעו השני הוא חיבר ספר הדרכה דתי שכלל תיאור של מסלולי עלייה לרגל, בליווי מפות ואיורים.
לימוד השפה הניע את המטרופוליט להתוודע מקרוב ליהודים. "ההיכרות עם יהודים ועם היהדות היתה חלק אינטגרלי של סביבתו האינטלקטואלית והמעשית של שפטיצקי", אומר פרופ' שמעון רדליך, מחבר הספר: "יחד ולחוד בבז'ז'ני: פולנים, יהודים ואוקראינים" (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2005). את יחסו המיוחד ליהודים הוא הפגין במשך השנים במפגשים לבביים עם רבני הקהילות. חילופי הברכות במפגשים אלה היו לרוב בעברית. עצם קיום המפגשים לא היה עניין של מה בכך בארץ שהאנטישמיות היתה מושרשת בה. על פי ספרו של הרב ד"ר דוד כהנא, אחד מאלה שהמטרופוליט הציל בשואה, "יומן גטו לבוב", השתבח שפטיצקי בכך שכל ערב פסח השתתף במבצעי קמחא-דפסחא של הקהילות באזור מגוריו.
במלאות לו 70 שנים ב-1935, פירסם היומון היהודי "חבילה" ברכה מיוחדת מאת הקהילה היהודית של לבוב ושבחים על רמתו המוסרית והאתית הגבוהה. רבה הראשי של הקהילה הרפורמית של לבוב, הרב ד"ר יחזקאל לוין (ששני בניו, קורט ונתן, ניצלו גם הם הודות לפועלו) ערך לכבודו לרגל המאורע קבלת פנים מיוחדת.
שפטיצקי תמך גם בהתיישבות הציונית בארץ ישראל והביע את דעתו הנלהבת על מפעלה בראיון שהעניק ב-1934 לליבר קרומהולץ, עיתונאי יהודי צעיר שעלה אחר כך לארץ, שינה את שמו לחביב כנען והיה במשך שנים רבות חבר מערכת "הארץ". עם זאת, אין להתעלם מכך שיחסו ליהודים הונע גם מהשקפתו התיאולוגית ומשאיפה מיסיונרית. "כאשר אני עומד מול קהל יהודי המוכן לשמוע אותי", הסביר באחת הדרשות שלו, "איני יכול להימנע מלהתייחס אליהם כבני אדם החשופים לאבדון נצחי. זו הסיבה שאני רואה זאת מחובתי לנצל הזדמנות כדי להביא להם ולו מלה אחת מתוך התגלות אלוהית".
ראש הכנסייה האוניאטית היה בראש ובראשונה פטריוט אוקראיני, שהקים כבר ב-1905 מוזיאון לאומי אוקראיני ותמך בהקמת מדינה אוקראינית עצמאית. במלחמת העולם הראשונה, כשרוסיה כבשה את לבוב, נאסר שפטיצקי למשך שנתיים. אחרי המלחמה שב שפטיצקי ללבוב, שעכשיו סופחה לפולין. אחיו הצעיר סטניסלב, שהיה גנרל בצבא הפולני, מונה לשר ההגנה של פולין ב-1923, אבל הוא עצמו, וכנסייתו כארגון, כוננו קשרים הדוקים עם התנועה הלאומית האוקראינית.
אך טבעי היה בשבילו להתנגד לברית המועצות, ששלטה בחלקה הגדול של אוקראינה, בגלל המשטר הקומוניסטי והמדיניות האנטי-דתית של סטלין. ההתנגדות לברית המועצות גברה כשזאת כבשה את לבוב ב-1939 ושלטה בה במשך כשנתיים. מאותן סיבות הוא קיבל באהדה את הצבא הגרמני, שפלש לברית המועצות ביוני 1941, בתקווה שעתה תוגשם שאיפת העצמאות האוקראינית. באיגרת "אל העם האוקראיני" הצהיר המטרופוליט: "אנו רואים את הצבא הגרמני כמושיע מהאויב".
בעמדה דומה החזיקה התנועה האוקראינית בהנהגת סטפן בנדרה ואנדריי מלניק, שהיתה גם אנטישמית במובהק. גם כשזאת כבר הבינה כי היטלר אינו מתכונן להניח לאוקראינים להקים מדינה עצמאית ויר