ברוכים הבאים לבלוג של פילוביץ' שחף
בישראבלוף מגלה פילוביץ שחף לעם ישראל
את כל מה שהתקשורת מקפידה להסתיר

כתב התביעה: עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, מרקוס, אלבז, פיקהולץ, ובראונר..

פילוביץ שחף רוטר 26.02.2007 03:09
"כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.

"כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.


"בספרו של משה ולדמן מעידה דורנר ומספרת כי זמן קצר טרם מותו, בעקבות החלטתה על פתיחתו של משפט חוזר לברנס, ביקש השופט חיים כהן [מרשיעו של ברנס], סגן נשיא בית המשפט העליון באותם ימים, לשוחח עימה בטלפון. "התקשרתי לביתו, קולו כבר לא היה יציב, וניכר בו כי נחלש. את אשר אמר לי אני זוכרת מילה במילה, וכך אמר: 'אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי, תזכי לאריכות ימים'. מאוחר יותר נודע לי כי השיחה הזו הייתה המעשה האחרון שיזם לפני מותו" סיפרה השופטת דורנר והוסיפה כי הדברים הביאו אותה לכדי דמעות."



בבית משפט המחוזי   ת.א. 2001/04

ב ת ל - א ב י ב - י פ ו 
 

בעניין: 1. עמוס ברנס (ת.ז. 03041774)

      2. שמעון ברנס (ת.ז. 7-5002284)

    על ידי ב"כ עורכי - הדין    אלי         זהר         ו/או חיים     זליכוב           ו/או גבריאל    הייק ו/או אהרן מיכאלי ו/או מיכל מני-מידן  ו/או רועי בלכר  ו/או נילי זהר  ו/או ערן באלינט  ו/או דן אלון ו/או אורית זילוני-קליינמן   ו/או   תמר לוז    ו/או      עמית קריספין  ו/או דפנה צדיקריו-אלי  ו/או  דנה דורון   ו/או איתי זהר   ו/או   ירון בן-דן ו/או   אפרת   קלש-משען   ו/או          ניצן      ליבוביץ  ו/או        מיכל הובר-רוטשילד ו/או ו/או צביקה זליכוב ו/או 
    יהודית ליבין-הירש ו/או טל לאופר ו/או
     
    אחיקם שמעוני ו/או שרון לולצ'י ו/או יהודה  רוזנטל  ו/או מירב ישראלי ו/או מיכל ורדי 
    ו/או
          ענבל אטיאס    ו/או    יאיר  שילוני ו/או          יניב      שטיין        ו/או    חזי     שרמן    מדרך מנחם בגין 23, תל-אביב 66184 
    טלפון:  7101616 (03), פקס: 7101617  (03
    ( 

    ו/או עו"ד אדם פיש,    מרחוב  מוריה  50  חיפה  34572

    טלפון:   8371505     (04),            פקס: 8370231      (04) 

התובעים

          - נגד - 

      1. סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס ת.ז 4443636

            רחוב משה דיין 5/14, אור יהודה.

      2. פקד (בדימוס) יהודה אלבז ת.ז 26010293

           רחוב מצפה 21, עפולה

      3. פקד (בדימוס) יחיאל פיקהולץ ת.ז 321281

            רחוב נצר ישי 5, אפרתה

      4. עו"ד עדי בראונר ת.ז  3423993

           מושב כרם מהר"ל

      5. מדינת ישראל

           על ידי פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)

            רחוב הנרייטה סולד 1 (בית הדר דפנה), תל-אביב

הנתבעים 

מהות התביעה: נזקי גוף

סכום התביעה: מעל 2,500,000 ¤  

כתב תביעה 

התובעים יהיו מיוצגים על-ידי באי-כוחם כמצוין בכותרת. 

מבוא

כתב תביעה זה עוסק באחת הפרשיות החמורות והמזעזעות ביותר שאירעו במדינת ישראל.

פרשה, בה הובילה מדינת ישראל באמצעות המשטרה ו/או כל הנוגעים בדבר, להרשעה שלא כדין של התובע מר עמוס ברנס (להלן: "ברנס" או "התובע"). ועשתה כן, במגמה בלתי מתפשרת להציל את כבודה האבוד, ובקור רוח מעורר תמיהה, תוך נקיטת תחבולות פסולות, אמצעים בלתי כשרים, עדויות שקר ורמיסת זכויותיו הבסיסיות ביותר כאדם בכלל, וכחשוד ועצור בפרט.

הנתבעים, ומדינת ישראל באמצעות משטרת ישראל, הפרקליטות וכל הנוגעים בדבר שללו מהתובע מר עמוס ברנס את זכותו להליך הוגן ומשפט צדק, וגרמו לו עיוות דין, אשר בחלקו תוקן על ידי בית המשפט העליון באמצעות קבלת הבקשה למשפט חוזר, וזיכויו בדין במסגרת ניהול המשפט בבית המשפט המחוזי בנצרת.

בדרך שיטתית המאפיינת מדינות טוטליטאריות בהן רמיסת כבודו וזכויותיו הבסיסיות של אדם היא מעשה של מה בכך, נהגו הנתבעים, מדינת ישראל, הפרקליטות, משטרת ישראל וכל הנוגעים בדבר כלפי התובע וכל המעורבים בפרשה, והצליחו בהגשמת מטרתם, להביא להרשעה שלא כדין של התובע, מר עמוס ברנס.

עבור התובע, מר עמוס ברנס, פרשה זו היא הרס חייו. מדינת ישראל באמצעות משטרת ישראל והפרקליט התובע, הקריבה את חירותו וכבודו של התובע, רמסה את זכויותיו הבסיסיות ביותר, והובילה למעצר לא חוקי, אשר נסתיים בהרשעת שווא, תוך שימוש ציני בסמכות המוענקת לכל אחד מהמעורבים בפרשה.

זהות הצדדים

  1. התובע, מר עמוס ברנס, יליד 1944, גרוש ואב לשניים, הורשע בהיותו בן 31, ברציחתה של המנוחה, רחל הלר ז"ל, וריצה 98 חודשי מעצר ומאסר, תוך שכל אותו הזמן הוא זועק לחפותו. בתקופה שלאחר שחרורו, המשיך בזעקותיו לחפות, וזאת עד לזיכויו ביום 11.12.2002.
  1. התובע מספר 2, מר שמעון ברנס, אחיו של התובע, הנו יליד 1952, נשוי ואב לשישה, נגרר על לא עוול בכפו לפרשת מעצרו והרשעתו שלא כדין של אחיו התובע, וריצה במסגרת זו מעצר שלא כדין.
  1. הנתבע מספר 1, הינו מר שאול מרכוס, מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה ראש צוות החקירה אשר נתמנה על ידי המשטרה לחקירת הרצח של רחל הלר ז"ל, אשר גופתה נמצאה ביום 24.10.74, לאחר ששני צוותי חקירה סיימו את עבודתם ללא יכולת להצביע על חשוד בביצוע הרצח, ומי שבאמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו שלא כדין של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו.
  1. הנתבע מספר 2 הינו מר יהודה אלבז, מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה חלק מצוות החקירה בראשותו של מר שאול מרכוס ואשר באמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו שלא כדין של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו.
  1. הנתבע מספר 3 הינו מר יחיאל פיקהולץ, מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה חלק מצוות החקירה בראשותו של מר שאול מרכוס ואשר באמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו שלא כדין של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו.
  1. הנתבע מספר 4 הינו עורך דין עדי בראונר מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה פרקליט מטעם המדינה, אשר טיפל בהליכים הפליליים אשר התנהלו כנגד מר עמוס ברנס, ואשר באמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן,  על לא עוול בכפו.
  1. הנתבעת מספר 5 היא מדינת ישראל, אשר בכל המועדים הרלוונטיים ניהלה באמצעות אנשיה את החקירה כנגד התובע, משלב החקירה המשטרתית, המעצר, דרך הגשת כתב אישום לקוי ועד לניהול התיק הפלילי כולו. הנתבעת 5 היתה המעבידה ו/או המעסיקה ו/או היתה אחראית על משטרת ישראל, ו/או חוקריה ו/או שוטריה ו/או פרקליטיה אשר היו מעורבים בפרשה הנדונה, ואשר על סמך מעשיהם ו/או מחדליהם הורשע עמוס ברנס שלא כדין תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו.

פרשת המקרה 

פרשת המקרה נסקרה בצורה מפורטת ומאלפת בבקשה למשפט חוזר שהגיש מר עמוס ברנס לבית המשפט העליון באמצעות סניגוריו עו"ד דיוויד וינר, עו"ד אלון בכר ועו"ד עמי קובו, ואשר הובילה לזיכויו בדין. אנשי הסניגוריה הציבורית האמורים, הקדישו את לילותיהם וימיהם מעל ומעבר, על מנת להביא לזיכויו של ברנס. הבקשה פורשת בפני בית המשפט את מערכת הנסיבות העובדתית, האפלה והעגומה אשר הובילה להרשעתו של מר עמוס ברנס שלא כדין.

בשל מסכת העובדות, המפורטת בבקשה למשפט חוזר כדבעי, נביא באמצעותה את פרשת המקרה כהאי לישנא.

יודגש כי הפרקים המובאים להלן, הנם ציטוט מלא ומדויק של הבקשה למשפט חוזר (כמעט במלואה), ומתוכה ניתן ללמוד על מסכת העובדות אשר שימשו רקע לבקשה, ואשר על בסיסן זוכה ברנס בדין.

מטבע הדברים לשון הבקשה למשפט חוזר מובאת כפי שהוגשה לבית המשפט העליון הנכבד, במסגרת בחינתו את פרשת המקרה והעילה למשפט חוזר (מכאן שכל אימת שבמהלך הציטוט ננקטת לשון גוף ראשון ו/או ראשי התיבות "הח"מ"- הכוונה היא למחברי הבקשה, קרי סניגוריו הציבוריים של מר עמוס ברנס, אשר הגישו בשמו את הבקשה למשפט חוזר).*1

 

ולהלן ציטוט מתוך נוסח הבקשה למשפט חוזר:

"א. פתח דבר

  1. ביום 2.5.99 הורה בית המשפט הנכבד על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, אשר יגיש בקשה לעריכת משפט חוזר למבקש, מר עמוס ברנס (להלן: "ברנס"). בהתאם לכך, מילא הסניגור הציבורי הארצי את ידי הח"מ לייצג את עמוס ברנס, ולהגיש בשמו בקשה זו.
  1. חומר החקירה הרלוונטי נאסף ונבחן בקפידה. במקביל, עסקו הח"מ באיתור ראיות חדשות, ובגביית עדויות מהמעורבים המרכזיים בפרשה. במהלך איסוף הראיות הוברר לח"מ כי נפלו פגמים דיוניים חמורים במשפטו של ברנס. על סמך הנתונים שנפרשו בפני הח"מ ניתן לקבוע כי ברנס לא זכה למשפט הוגן. זאת ועוד, הראיות בתיק מעלות חשד כבד שההודאה שגבו חוקרי המשטרה מברנס היא הודאת שווא של אדם חף מפשע.
  1. בקשה זו מחולקת לשישה חלקים. בחלק הראשון נביא סקירה תמציתית של הדמויות והאירועים המרכזיים בפרשת ברנס.
  1. בחלק השני נצביע על שורה של פגמים דיוניים חמורים במשפטו של ברנס. ניתן היום לקבוע במידת וודאות גבוהה כי שוטרים העידו עדות שקר במשפט. עדויות השוטרים היו מתואמות, והן גרמו להטעיה קשה של בית-המשפט. בנוסף לכך, נציגי המדינה הסתירו חומר חקירה מסניגורו של ברנס, ופגעו בדרך זו ביכולתו לנהל את ההגנה במשפט. יתרה מכך, קצין משטרה הדיח עד במשפט ואיים עליו, שלא יזכיר בעדותו דברים שאינם נוחים לתביעה. חמור מכל, יש יסוד לחשד שהתובע מטעם הפרקליטות היה מעורב בחלק מהתקלות החמורות שנפלו במשפט.

פגמים אלה מהווים כשלעצמם עילה מספקת לעריכת משפט חוזר, בהתאם להלכה שקבע כבוד הנשיא ברק בפרשת כוזלי.

  1. בחלק השלישי נבחן את ההודאה שמסר ברנס לחוקרי המשטרה. משקלה של הודאה זו ייבדק לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, תוך התייחסות לתוכן ההודאה, לנסיבות גבייתה, ולאופיו המיוחד של המבקש. על סמך מבחנים אלה מתבקשת המסקנה כי הודאתו של עמוס ברנס היא הודאת שווא ומשקלה אפסי.

הרשעתו של ברנס נסמכה כל כולה על הודאתו, מבלי שהיתה ולו ראיה חיצונית אחת, הקושרת אותו לרצח רחל הלר ז"ל. לפיכך, משקלה האפסי של ההודאה, משמעותו שאין להרשעתו של ברנס על מה שתסמוך.

  1. בחלק הרביעי נדון בתוספת הראייתית להודאתו של ברנס. בחלק זה נבהיר כי אין בנמצא תוספת ראייתית מספיקה להודאה. להשלמת התמונה נסקור את הראיות הפורנזיות בתיק הרצח של רחל הלר ז"ל, ונבהיר כיצד התרשלה המשטרה בטיפול בראיות הללו מרגע מציאת גופת המנוחה ועד לאחר הרשעתו של ברנס.
  1. בחלק החמישי של בקשה זו נבחן את הכרעת הדין ונראה כי בית-המשפט פירש את הראיות שהיו בפניו מנקודת מבט המשוכנעת כבר באמיתות ההודאה של ברנס.
  1. בחלק השישי נסכם את העילות למשפט חוזר בעניינו של ברנס ונראה, שלאור התקיימות העילות הקבועות בחוק, אין מנוס, אלא להורות על משפט חוזר.

חלק I - מבוא

ב. פרשת עמוס ברנס - רקע עובדתי ומשפט 

רצח רחל הלר ז"ל

  1. בשנת 1974 היה עמוס ברנס רווק בן 31, שהתגורר בבית-הוריו בעכו. עוד בטרם מלאו לברנס 18 שנים הוא התנדב לצנחנים, אולם בשל אופיו המיוחד התקשה להסתגל לחיי הצבא ולא הצליח להתמיד בתפקידו. אף בחיים האזרחיים התקשה ברנס להתמיד בעבודה קבועה. את השעות שלאחר העבודה הקדיש ברנס ללימודים  ולהדרכת נוער. באוקטובר 1974 השתתף ברנס בקורס  מדריכים בבית-רוטנברג בחיפה. ביום 17 באוקטובר 1974 הגיע ברנס לספריית בית-רוטנברג בכדי לחפש חומר לימודי; שם פגש לראשונה את רחל הלר, חיילת בת 19, תושבת בת-ים, אשר למדה באותה עת בקורס בבית-רוטנברג בחיפה. ברנס ורחל נפגשו בספריה, שוחחו ביניהם, ובאותו יום הגיעה רחל לבקרו באימון קראטה בו השתתף. ביום ה-20 באוקטובר נפגשו שוב ברנס ורחל בחברתם של ידיד של ברנס וידידה של רחל.
  1. ביום שלישי, 22 באוקטובר, קיבלה רחל חופשה בת יממה. יומיים לאחר מכן היה עתיד להערך טקס סיום הקורס בו השתתפה, ורחל התכוונה להקליט קטע מוסיקה לריקוד בלט אותו היתה אמורה לבצע בטקס הסיום. רחל נסעה לבית-הוריה ולביתו של חברה, יורם ביכונסקי. ביכונסקי, בן ה-21 היה פעיל ביחד עם רחל בארגון פוליטי קיצוני בשם "אוונגרד". בערב יום רביעי, ה-23 באוקטובר, הסיע ביכונסקי, לטענתו, את רחל לטרמפיאדה ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב. כפי הנראה רחל עלתה על טרמפ והגיעה למעונות החיילות בחיפה. ב-23 באוקטובר, לאחר השעה 22:00, ראו אבי להב ואילן ישראלי צעירה הדומה במראה ובלבושה לרחל, הפוסעת במרכז הכרמל לכיוון מעונות החיילות בבית רוטנברג. אדם נוסף, יוסף דקל, ראה טנדר העוצר ליד הצעירה ומטריד אותה.
  1. ביום רביעי, 23 באוקטובר 1974, נבחן ברנס במקצוע "ידע עם" במסגרת קורס המדריכים בו השתתף. לדבריו, הוא הגיע לבחינה באוטובוס מעכו לחיפה. לטענתו של ברנס, בסיום הבחינה פגש באחד התלמידים, ישראל קפקא שמו, ושאל אותו שאלה בנוגע לבחינה. ברנס נסע מבית-רוטנברג להדר ומשם באוטובוס אחר לעכו. עוד טוען ברנס, כי בדרכו מהדר לעכו פגש מכר שלו, מקס בוחבוט, ומכר נוסף בן-ציון אסולין, המכונה "בנצי". בהגיעם לעכו לקח בוחבוט את אופניו והם הלכו ברגל כברת דרך. ברנס הגיע לבית הוריו ושכב לישון.
  1. בבוקר יום ה-24 באוקטובר נמצאה גופת נערה צעירה ועירומה שהיתה מוטלת על גבה לצד כביש "קיט ושיט" לא הרחק מקיסריה. זו היתה גופתה של רחל הלר ז"ל. תיקה האישי של רחל, בגדיה וחפצים נוספים שלה נמצאו מאוחר יותר, מתחת לגשרון (מעביר מים) במרחק של כ-12.4 ק"מ משם. על הגופה נמצאו סימנני התעללות ואלימות קשים. בגבה של הגופה נעשה חור גדול באמצעות מכשיר אשר תואר לאחר מכן על-ידי החוקרים כמכשיר הדומה למכשיר לקילוף קישואים.
 

חקירת המשטרה

  1. לאחר מציאת הגופה, הקימה המשטרה צוות חקירה מיוחד בראשותו של סנ"צ חנא חדד (להלן: "צח"מ חדד"). צח"מ חדד ניסה לאתר את הטנדר, שבעליו הטרידו את הצעירה בדמותה של רחל בליל הרצח בקרבת מעונות החיילות. כמו-כן, עצר הצח"מ מספר חשודים לחקירה. בין חשודים אלה היה גם ברנס, אשר, כאמור, פגש את רחל לראשונה כשבוע לפני רציחתה, ואף הספיק להיפגש עמה פעמיים נוספות במהלך אותו שבוע. ברנס מסר לצוות החקירה אליבי, לפיו נסע באותו ערב מחיפה לעכו בחברתו של מקס בוחבוט. בתום חקירה של מספר ימים שוחרר ברנס. בסופה של החקירה לא עלה בידי צח"מ חדד להצביע על הרוצח, והצח"מ פורק. סנ"צ חדד משוכנע עד היום לחלוטין כי ברנס איננו הרוצח. בשיחה עם הח"מ מסר חדד כהאי לישנא: "הסיכוי שברנס רצח את רחל הלר זהה לסיכוי שאני רצחתי את רחל הלר".
  1. לאחר מכן מונה צח"מ שני בראשות רפ"ק אריה צמרת (להלן: "צח"מ צמרת"). צח"מ זה מיקד את מירב מאמציו בנסיון להוכיח שביכונסקי, חברה של רחל הלר, ביחד עם מלי מזרחי, ידידתם המשותפת, הם שביצעו את הרצח. ביכונסקי נעצר על-ידי הצח"מ ונחקר ארוכות על-ידי חוקרי משטרה וחוקרי שב"כ. כמו-כן, נעצרה ונחקרה מזרחי. בשיחה בין ביכונסקי למזרחי, אשר הוקלטה במתקן "יגור" ("קישון"), נאמרו דברים אשר פורשו על-ידי המשטרה כמחשידים את ביכונסקי ומזרחי במעורבות ברצח. הסברה שהועלתה היתה כי הרצח בוצע על ידי ביכונסקי ומזרחי, על רקע פעילותם בארגון "אוונגרד". סברה זו נדחתה על ידי חוקרי השב"כ, אשר חקרו את ביכונסקי ומזרחי בנוגע לתנועת "אוונגרד", ואגב חקירה זו התרשמו כי השניים אינם מעורבים ברציחתה של רחל הלר. חוקרי השב"כ העבירו למשטרת ישראל את מסקנותיהם. בסופו של דבר, שוחררו ביכונסקי ומזרחי ממעצר מבלי שהוגש נגדם כתב אישום.
  1. צח"מ צמרת פורק אף הוא מבלי שהרוצח נתפס. כשלונה של המשטרה לפענח את הפרשה, שהסעירה את המדינה בסוף שנת 1974, גרר מתקפה תקשורתית כנגד המשטרה. עקב כך, מונה סנ"צ שאול מרכוס לבדוק את פעולת צוותי החקירה הקודמים. מבדיקתו התברר שבחקירת צוותי החקירה הראשונים היו מחדלים חמורים. החוקרים לא שמרו על זירת העבירה, לא בוצעו בדיקה פתולוגית לקביעת שעת המוות מיד לאחר מציאת הגופה, לא נטלו טביעות אצבעות מהגופה ועוד. בעקבות דו"ח חמור ביותר שהעביר מרכוס למפכ"ל המשטרה, הוחלט למנות צח"מ שלישי לפרשה, אשר ימצא את הרוצח ויביאו לדין. כך מונה הצח"מ השלישי בראשותו של סנ"צ שאול מרכוס (להלן: "צח"מ מרכוס").

רצונו של מפכ"ל המשטרה לתפוס אדם כלשהו, אשר יורשע ברצח וישיב למשטרה את יוקרתה, היה כה גדול עד שהבטיח לכל אנשי הצח"מ ולנשותיהם סוף שבוע במלון "דן קיסריה", באם יצליחו לפענח את הרצח.

  1. שאול מרכוס ריכז סביבו צוות של חוקרים, ביניהם פקד יהודה אלבז ופקד יחיאל פיקהולץ. ביום 14.4.75, כחצי שנה לאחר הרצח, עצר צח"מ מרכוס את ברנס. כדי שלא לחשוף את מטרת המעצר, העיד אלבז עדות שקר בשבועה בפני שופט המעצרים. בהוראתו של מרכוס טען אלבז, כי ברנס חשוד בביצוע מעשים מגונים. כך נעצר ברנס בעילת שווא ומבלי שהוא ובית-המשפט יודעים מה החשד האמיתי נגדו. ברנס לא הוחזק במתקן מעצר אלא הועבר ממקום למקום בין תחנות המשטרה, והוחזק בבידוד, תוך שהשוטרים מונעים כל אפשרות מעורך הדין ששכרה משפחתו לגלות את מקום הימצאו או להיפגש עמו. לטענתו של ברנס, הוא נחקר במשך ארבעה ימים ושלושה לילות. לברנס לא היה כל עבר פלילי או נסיון בחקירות, למעט מעצרו על-ידי צח"מ חדד באותו עניין, ומעולם לא הסתבך עם החוק קודם לכן. ביום 17.4.75 מסר ברנס הודאה ברצח. לטענת ברנס, הוא הודה ברצח שלא ביצע כדי לשים קץ ללחצי החקירה, ומתוך אשליה שיוכל להסביר בעתיד שהודאתו אינה הודאת אמת.
  1. יום לאחר שמסר את הודאתו, שחזר ברנס את הרצח בפני חוקרי המשטרה. השחזור לא רק שאינו מעניק אינדיקציות לאמיתות ההודאה, אלא להיפך - השחזור מעניק תחושה שברנס אינו מוביל את החוקרים למקומות הרלבנטיים ואינו מגלה התמצאות במקום או בקיאות בפרטים באופן שיכול לשכנע שכבר היה במקומות אלה וביצע את המעשים עליהם התוודה בהודאה. מצפייה בקלטת השחזור נראה ברנס כמו אדם המבצע את השחזור מתוך תחושה של השתתפות בהצגה של החוקרים, ובלית ברירה.
  1. השחזור הנדון ארך 4 שעות ו-15 דקות. קלטת השחזור מתעדת 22 דקות בלבד מזמן השחזור. משמע, איננו יודעים מה אירע במשך קרוב ל-4 שעות מתוך השחזור. זאת ועוד, הח"מ שלחו העתק של קלטת השחזור למעבדת קול, והסתבר שבשחזור קיימות 43 הפסקות בסרט. כלומר, כל שיש ברשות הח"מ הוא תיעוד של 43 מקטעים קצרים שזמנם הכולל הוא 22 דקות מתוך למעלה מ-4 שעות שערך השחזור כולו. שני משפטים מאפיינים את השחזור יותר מכל: אמירתו של ברנס בתחילתו "כן, אבל עכשיו אתה יודע שזה הכל, באופן דמיון".

ואמירתו של ברנס בה מסתיים השחזור: "אין לי ברירה". 

כתב האישום

  1. צח"מ מרכוס, אשר עלה בידיו לחלץ הודאה ושחזור מפיו של ברנס, העביר את תיק החקירה לפרקליטות. לניהול התיק מונה התובע, עדי בראונר. התובע קיבל לידיו תיק חקירה בעייתי מאין כמותו. בתיק זה לא יכול היה בראונר למצוא ולו בדל של ראיה חיצונית הקושרת את ברנס לרצח. תמיהות אשר עלו מתיק החקירה, כגון מדוע לא שאלו החוקרים את ברנס בעניין ההתעללות בגופה, חייבו את החזרת התיק למשטרה להשלמת החקירה. אלא שלא כך סבר בראונר. בראונר העדיף להתעלם מהפגמים בחקירה ולהגיש כתב-אישום, שלא מזכיר את ההתעללות בגופה, מתוך ניסיון "לעקוף" את הבעיות.
 

הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה

  1. בבית המשפט המחוזי בחיפה יוצג ברנס על ידי עו"ד נחמן רם. המשפט התמקד, מן הסתם, בהודאתו של ברנס ובשחזור שנערך עימו. ברנס טען בתוקף כי ההודאה נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות, לאחר שאחד החוקרים, אלבז, סטר לו בעוצמה, ובעקבות איומי החוקרים. כן העיד ברנס שהשחזור אף הוא לא היה "חופשי ומרצון", וכאשר במהלכו סירב להמשיך בשחזור הגיע מרכוס למקום ונהג כלפיו באלימות, עד שנאות להמשיך. מול עדותו זו של ברנס ניצבו כחומה בצורה עדויותיהם של חוקרי המשטרה אשר העידו כאיש אחד: להד"ם. ברנס מעולם לא הוכה; אלבז לא סטר לברנס; איש לא מנע מברנס שינה בלילות ואיש לא חקר אותו בלילות; החוקרים, אשר ברנס העיד שחקרו אותו בלילות בכלל לא היו חוקרים, אלא רק שומרים; מרכוס כלל לא הגיע לשחזור ובוודאי שלא נהג כלפי ברנס באלימות. כך ניצבו בבית-המשפט, זה מול זה, עדותו היחידה של ברנס מול עדויותיהם של שורה ארוכה של חוקרים מנוסים. בית-המשפט בחר להאמין לחוקרים ולדחות את עדותו של ברנס כבלתי אמינה, והרשיע את ברנס בעבירת הרצח.

[פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בת"א 145/75 מ"י נ' ברנס, מצורף כנספח א']

[החלטת בית-המשפט המחוזי במשפט הזוטא מצורפת כנספח ב'].

  1. מאחר שבית-המשפט החליט שאין לתת אמון בגרסתו של ברנס, פירש בית-המשפט את כל שאר העדויות והראיות באופן המתיישב עם אשמתו של ברנס והשולל את חפותו. בחינה מעמיקה של הכרעת הדין מגלה כי בית-המשפט בחן את הראיות והעדויות מנקודת מבט המשוכנעת באשמתו של ברנס.

הערעור לבית המשפט

  1. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית-המשפט העליון. עו"ד טויסטר אשר הגיש את הערעור בשם ברנס, מיקד את הערעור בנקודה אחת בלבד, והיא שאלת קבילותה של ההודאה בבית-המשפט. בכך למעשה חרץ עו"ד טויסטר את גורלו של הערעור. בית-המשפט העליון, מפי כבוד השופט חיים כהן, קבע, ובדין קבע, כי מאחר שהשאלה היחידה אשר ניצבה בפניו היא שאלת קבילות ההודאה, הרי שלפי ההלכה הפסוקה בישראל, אף אם יש ממש בטענותיו של ברנס, אין בכך כדי לפגום בקבילות ההודאה. כמו-כן, התרשם בית-המשפט העליון מכך שהודאתו של ברנס נכתבה בחלקה בכתב-ידו, ומכך שזו הודאה "מצטדקת", כלשונו של כבוד השופט כהן. לפיכך, אישר בית-המשפט העליון את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בקשה לדיון נוסף בעניין נדחתה אף היא.

[פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 127/76 ברנס נ' מ"י, פ"ד ל(3) 507, מצורף כנספח ג']. 

חקירת קרפ וגל - סדקים ראשונים בהכרעת הדין

  1. בשנת 1981, כשש שנים לאחר תום משפטו של ברנס, הורה היועץ המשפטי לממשלה על בדיקה מקפת של הפרשה. בדיקה זו בוצעה לאור גילויים של נצ"מ בדימוס, עזרא גולדברג, אשר החל לרכז ממצאים המצביעים על פעולות בלתי כשרות שבוצעו על ידי חוקרי צח"מ מרכוס. בדיקת הפרשה הופקדה בידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, גב' יהודית קרפ. בתיאום עם גב' קרפ, פתחה המשטרה בחקירת חשדות לפעולות בלתי כשרות שבוצעו על ידי צח"מ מרכוס. החקירה נוהלה על-ידי ראש מחלקת החקירות במשטרה, נצ"מ שלמה גל. בחקירה זו של נצ"מ גל החלו מתגלים סדקים בחומת הסולידריות של עדי התביעה במשפטו של ברנס.
  1. עוזי נבות, איש המז"פ אשר הסריט את השחזור, מסר לנצ"מ גל כי מרכוס אכן הגיע לשחזור ונהג באלימות כלפי ברנס. איש המז"פ, עובדיה ישראל, מסר אף הוא, כי מרכוס נכח בשחזור. אורי גלי, הנהג של הצח"מ, מסר שהוא הסיע את מרכוס אל השחזור. בהודעות אלה אימתו שלושה אנשי משטרה, שלא היו חלק מחוקרי הצח"מ, חלק אחד בעדותו של ברנס לגביו קבע בית-המשפט כי ברנס משקר. בכך סתרו נבות, ישראלי וגלי את עדויותיהם של החוקרים בצח"מ, אשר בית-המשפט נתן בהן אמון מלא. עוזי נבות אימת אף את העובדה שמרכוס נהג באלימות כלפי ברנס ואת דברי ברנס, לפיהם כאשר הגיע מרכוס לשחזור אמר פיקהולץ שיתנו לו את ברנס והוא "יעשה ממנו קציצות".
  1. בחקירה שניהל נצ"מ גל החלו לבצבץ גם ראיות נוספות למעשים בלתי כשרים של חברי הצח"מ, ובראשם פקד אלבז. כך למשל, מסר מקס בוחבוט כי אלבז ביקר בביתו ואיים עליו על מנת לוודא שימסור עדות הנוחה לתביעה. דוד כהן, שהיה חבר זוטר בצח"מ מרכוס, דיווח לנצ"מ גל כי אלבז אכן סטר לברנס במהלך החקירה. עדותו של כהן נתמכה גם בדבריו של חוקר אחר בצח"מ, סימון אבוטבול.
  1. בעקבות חקירתו של נצ"מ גל הגישה הפרקליטות כתב אישום כנגד שלושת החוקרים הבכירים בצח"מ מרכוס, קרי: מרכוס, אלבז ופיקהולץ. השלושה הואשמו בכך שמסרו עדות שקר במשפטו של ברנס, כאשר העידו כי מרכוס לא נכח בשחזור. בשל העילות המצומצמות למשפט חוזר בחוק דאז, המליצה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה כי מן הראוי להמתין לתוצאות המשפט הפלילי של חוקרי הצח"מ. על פי המלצתה של הגב' קרפ, אמור היה היועץ המשפטי לממשלה להגיש בעצמו בקשה למשפט חוזר במידה שערכאה שיפוטית תקבע כי חוקרי המשטרה שיקרו בעדותם.

[דו"ח המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, גב' יהודית קרפ, מצורף כנספח ד'] 

משפטם של חברי צח"מ מרכוס

  1. משפטם של חברי הצח"מ התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. המשפט היה רצוף בתקלות ותוצאתו בעייתית עד מאד. פיקהולץ עבר תאונת דרכים קשה, ולכן עוכבו ההליכים נגדו. אלבז זוכה לאחר שהעיד כי יתכן שלא ראה את מרכוס מגיע לשחזור, כיוון שבדיוק באותו רגע פנה להטיל את מימיו. אורי גלי, עד מפתח בפרשה, עזב את הארץ, ולא הובא על-ידי התביעה להעיד במשפט. במהלך המשפט הסתבר כי עוזי נבות נשלח על-ידי נצ"מ גל לשוחח עם עובדיה ישראלי אודות הפרשה, ועובדה זו פגעה קשות במשקל העדות של ישראלי.
  1. למרות כל התקלות דלעיל הרשיע בית-המשפט המחוזי ברוב דעות את מרכוס בעבירה של עדות שקר. מרכוס ערער לבית-המשפט העליון. כבוד השופט אלון, אשר כתב את הכרעת הדין, קיבל את ערעורו ואגב כך מתח ביקורת על החקירה של נצ"מ גל, שבמסגרתה עד אחד (עוזי נבות) דיבר עם עד אחר (עובדיה ישראלי), כאשר עדותו של האחד אמורה לשמש סיוע לעדותו של הראשון. השופט אלון קבע שעדותו של ישראלי לא תוכל לשמש בגדר סיוע לעדותו של נבות. כמו-כן, מתח השופט אלון ביקורת על כך שאורי גלי, הנהג אשר מסר למשטרה שהסיע את מרכוס לשחזור, לא הובא להעיד בפני בית-המשפט רק משום שלא היה בארץ - עדות אשר היתה עשויה להכריע את הפרשה. כמו-כן, התערב כבוד השופט אלון בממצאי המהימנות של בית-משפט קמא, וקבע שאינו נותן אמון בגרסתו של נבות. מרכוס זוכה בערעור, ובכך למעשה נסתם הגולל על האפשרות שהיועץ המשפט לממשלה יגיש בקשה למשפט חוזר עבור ברנס.
 

שחרורו של עמוס ברנס מבית-הסוהר

  1. אחד הפרטים המאלפים בפרשת ברנס הוא דבר שחרורו מן הכלא. למרות שהורשע ברצח, שוחרר ברנס מן הכלא לאחר שמונה שנים בלבד, ובנסיבות אשר אינן נהירות עד היום. תחילה הגיע לכלא חנא חדד, ראש הצח"מ הראשון, ובהוראה מן המטה הארצי של המשטרה, ניסה לשכנע את ברנס להגיש בקשת חנינה, תוך הבהרה כי בקשה זו תענה בחיוב. ברנס סירב בתוקף לבקש חנינה. לדידו, אדם חף מפשע אינו יכול ואינו צריך לבקש חנינה. רצונו היחיד היה במשפט חוזר, אשר יוציא את צדקתו וחפותו לאור. לאחר מכן, הגיע מספר פעמים לבקר את ברנס בכלא, כבוד השופט חיים כהן - השופט אשר כתב את פסק הדין שדחה את ערעורו של ברנס. השופט כהן שיכנע את ברנס להסכים לצאת מן הכלא, ולנהל את מאבקו להוכחת חפותו ולטיהור שמו מחוץ לכתלי בית-הסוהר. כך יצא ברנס מן הכלא, מבלי שביקש בעצמו חנינה או קציבת עונש.
  1. ביום 30.5.1983 כתב כב' השופט כהן בכלא רמלה:

"לעמוס ברנס רב שלומות:

אני שמח מאד על שזכיתי היום להיות ראשון מברכיך לקראת צאתך לחופשי.

סמוך לבי ובטוח שבשובך להיות אזרח חפשי במדינת ישראל תצדיק את התקווה

שכבוד נשיא המדינה וכל ידידיך וקרוביך, ואני עבדך, תולים בשחרורך.

יודע אני שכל מאווייך נתונים עתה להוכחת חפותך מכל פשע, והעובדה שיכולתי ואולי עוד אוכל לעזור לך לצאת וללחום את מלחמת הצדק, ממלאת אותי סיפוק רב. סופו של הצדק להיגלות, וסופו של מעוות להיתקן - ומי יתן שלא יארכו הימים וצדקך יצא לאור עולם.

                        בכל הברכות הטובות

                              חיים כהן"

            (ההדגשות בבקשה זו אינן במקור, אלא אם צוין אחרת). 

הבקשות למשפט חוזר ומינוי הסנגוריה הציבורית

  1. עוד טרם שוחרר מהכלא הגיש ברנס בעצמו בקשה למשפט חוזר, אשר נדחתה על-ידי כבוד הנשיא זוסמן. לאחר שחרורו של ברנס מן הכלא הוגשו מטעמו שתי בקשות נוספות למשפט חוזר, האחת על-ידי עו"ד שלמה תוסיה-כהן בשנת 1984, והשניה על-ידי עו"ד משה גולדברג בשנת 1996. אף בקשות אלה נדחו על-ידי בית-משפט נכבד זה.
  1. בתשובת המדינה לבקשתו של עו"ד גולדברג נחשפה לראשונה הודעתו במשטרה של סימון אבוטבול מיום 17.10.95. סימון אבוטבול היה אחד החוקרים בצח"מ מרכוס, ובעקבות חזרתו בתשובה החל מצפונו להציק לו, ומעשיו במשפט ברנס הדירו שינה מעיניו. ביום 17.10.95 התייצב אבוטבול מיוזמתו בתחנת משטרה ומסר כי בהדרכת התובע בראונר העיד בבית-המשפט עדות שקר. דברים אלה, למרות חומרתם, לא זכו לכל התייחסות בהחלטת בית-המשפט בבקשה.
  1. גם לאחר שנדחתה הבקשה שהגיש עו"ד גולדברג, המשיך ברנס לזעוק לחפותו, ופנה שוב לבית-המשפט העליון. כבוד השופטת דורנר הורתה בהחלטתה מיום 2.5.99 על מינוי סניגור מן הסנגוריה הציבורית לשם הכנת בקשה חדשה למשפט חוזר עבור ברנס. בהתאם לכך מילא הסניגור הציבורי הארצי את ידי הח"מ להכין בקשה זו.
  1. במסגרת זו ליקטו הח"מ את כלל המידע בפרשה אשר היה בידי גורמים שונים, ביקשו את עזרתם של מומחים בתחומי מדע שונים, פנו אל מעורבים בפרשה בבקשה לקבלת פרטים נוספים, שוחחו עם עדים, אשר מסרו מידע חדש בפרשה, וחיברו פיסות מידע ישנות לחדשות. עם תום בחינת המידע וניתוחו נפרשה התמונה במלואה, כפי שמעולם לא נראתה קודם לכן. חיבור כל חלקי הפסיפס הצביע בבירור על עיוות הדין החמור שאירע במשפטו של ברנס.

 

חלק II - פגמים דיוניים חמורים במשפטו של עמוס ברנס

ג. עדויות השקר של חוקרי המשטרה - "שיטת ההכחשה הטוטאלית" 

רקע

  1. משפטו של ברנס נסב כולו סביב שאלה של אמון. הכרעת הדין וההחלטה במשפט הזוטא הושפעו באופן מובהק משאלת אמינותו של ברנס. כל טענה שהעלה ברנס הוכחשה באופן גורף וחזיתי על-ידי החוקרים, ובכל טענה כזו קבע בית-המשפט שהוא מאמין לחוקרים ללא עוררין, וכי ברנס משקר. בית-המשפט, בהחלטתו במשפט הזוטא בלבד, השתמש 27 פעמים בהטיות שונות של הפועל "שיקר" ושל הפועל "מאמין", כדי לבטא את חוסר אמונו בדברי ברנס, ו-12 פעמים בהטיות של הפועל "מאמין" כדי לבטא את אמונו המוחלט בדברי החוקרים. כיום, כאשר התמונה הולכת ומתבהרת, מתברר שבעניינים שבהם בית-המשפט קבע שברנס משקר והחוקרים דוברי אמת, נדמה דווקא כי החוקרים היו אלו ששיקרו בבית-המשפט, ואילו ברנס דייק בדבריו. משמע, הכרעת דינו של ברנס, אשר נבעה כל כולה מאמונו של בית-המשפט בדברי החוקרים ומחוסר אמונו של בית-המשפט בדברי ברנס, נסמכה לכאורה על עדויות שקר של החוקרים, אשר הטעו את בית-המשפט. בכך נגרם עיוות דין חמור במשפט, אשר די בו כדי לחייב קיום משפט חוזר.
  1. במהלך השנים נחשפו בהדרגה ראיות מוצקות לכך שהשוטרים שיקרו במשפטו של ברנס. אלא שעד היום לא ניתנה תשומת לב ראויה לשיטתיות שעמדה בבסיס עדויות השקר של השוטרים. בחינת כל עדויות השקר שהעידו החוקרים בפני בית-המשפט חושפת כאן לראשונה את השיטה שעמדה מאחורי השקרים - "שיטת ההכחשה הטוטאלית". מהותה של שיטת ההכחשה הטוטאלית היא שכאשר בעדותו מייחס ברנס לחוקרים מעשה פסול, החוקרים לא רק מכחישים את המעשה, אלא מכחישים אף דברים תמימים "הקרובים" למעשה ושאין בהם כל פסול. כך בית-המשפט מאמין לחוקרים מתוך מחשבה, שאילו היו משקרים בוודאי היו מכחישים רק את המעשה "הפסול" ולא את המעשה "התמים". בטרם נבהיר את שיטת ההכחשה המיוחדת הזו, מן הראוי להזכיר שקר אחד של חוקרי המשטרה אשר נחשף לעיני בית המשפט המחוזי עוד במהלך משפטו של ברנס.
 

שבועת השקר בפני שופט המעצרים

  1. בסמוך לאחר מעצרו, בתאריך 14.4.75, התייצב פקד אלבז בפני שופט המעצרים בבית משפט השלום בנצרת וביקש להאריך את מעצרו של ברנס. בבקשת המעצר צוין כי ברנס חשוד בביצוע מעשים מגונים שבוצעו במקומות שונים באזור הצפון. ברור היום כי היתה זו שבועת שקר, שהרי ברנס נעצר מלכתחילה בחשד לרציחתה של רחל הלר. על סמך הצהרה שקרית זו הוארך מעצרו של ברנס בששה ימים.
  1. במהלך משפטו של ברנס הטיח עו"ד רם בפני חברי הצח"מ כי הם גרמו להוצאת פקודת חבישה באמצעות עדות שקר בשבועה. בתגובה להאשמה זו העיד מרכוס במשפט הזוטא כדלקמן:

"כאשר הוצאתי את פקודת החבישה נגד ברנס, לא התכוונתי שהחשוד יהיה חבוש כחשוד ברצח רחל הלר. היו אז לידיעתי 4-3 מקרים של תלונות של מעשה מגונה. כולם באותה שיטת ביצוע. ושיטת הביצוע הזאת דומה לשיטת ביצוע הרצח של רחל הלר ... כשהוצאתי את פקודת החבישה הזאת אמרתי לו שאני עוצר אותו כחשוד במעשה מגונה ואמרתי לו את המקומות שנעשו המעשים המגונים, שבכללם אני עוצר אותו כחשוד ... אני נתתי לפקד אלבז להגיש את הבקשה להוצאת פקודת מעצר ולכלול בשמות המתלוננים על מעשה מגונה גם את הנער. שבועתו, שתוכן הבקשה הוא נכון, היתה שבועת אמת".

[עדותו של מרכוס, עמ' 37-32 לפרוטוקול, המופיע בעמ' 9-8 לפרוטוקול המודפס. להלן יובא מספר העמוד בפרוטוקול המקורי, ולאחריו מספר העמוד בפרוטוקול המודפס בסוגריים באופן הבא: 37-32 (9-8). כאשר אין בנמצא מספר העמוד בפרוטוקול המקורי יובא רק מספר העמוד בפרוטוקול המודפס. הפרוטוקול מצורף כולו לבקשה בנפרד].

  1. השקר של מרכוס בנושא זה התגלה במהלך חקירתו הנגדית של אלבז, אשר נאלץ להודות כי מעולם לא היה בסיס כלשהו להאשים את ברנס בחשד למעשים מגונים. כדברי אלבז בבית המשפט:

"הנכון הוא שכאשר חתמתי על הבקשה ונשבעתי עליה בפני השופט, לא היה ידוע לי על איזה שהוא יסוד לחשוד בנאשם כמבצע המעשים המגונים בשלוש המתלוננות...".

[עדותו של אלבז, עמ' 219 (55) לפרוטוקול].

  1. בהכרעת הדין דוחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של מרכוס, וקובע כי פקודת החבישה הוצאה באמצעות שבועת שקר בבית המשפט. השופט חיים כהן מתייחס לעניין זה בפסק-הדין של ערכאת הערעור. כדברי כבוד השופט כהן:

"אין עוד חולקין על-כך שמעצרו של המערער הושג באמצעים בלתי-חוקיים: בו בזמן שכל אנשי המשטרה שטיפלו בדבר, ידעו והתכוונו לכך שהמערער ייעצר כחשוד ברצח המנוחה, נתן סנ"צ מרכוס פקודת חבישה משטרתית בשל חשד בעשיית מעשים מגונים, ולא זו בלבד אלא שהורה לאחד מאנשיו שיישבע לפני השופט שיש בידי המשטרה חשד סביר ויסוד להאמין שהמערער עבר עבירות של מעשים מגונים. כאילו לא די בכך, נשבע סנ"צ מרכוס בעדותו בבית-המשפט המחוזי שהוא אמנם חשד במערער שעשה מעשים מגונים - וכל הסימנים מעידים שאף גם זאת היתה שבועת-שקר ביודעין".

[ר' פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 127/76 ברנס נ' מ"י, פ"ד ל(3) 507, 513 - נספח ג'].

  1. היום גם מרכוס מודה למעשה כי הוא שיקר בבית המשפט המחוזי. בשיחה עם הח"מ בתאריך 27.10.99 אמר מרכוס את הדברים הבאים:

"ברנס נעצר והתחלנו לבדוק אותו ברצינות. המפכ"ל ביקש למנוע פרסום שברנס עצור בחשד לרצח. לכן, החלטתי שיאמר לבית-המשפט שברנס עצור בחשד למעשים מגונים."

[זכרון דברים משיחה עם מרכוס מיום 27.10.99 מצורף כנספח ה'].

  1. השקר של מרכוס בנוגע לעילת המעצר של ברנס נתפש על ידי בית-המשפט המחוזי כאירוע מבודד וחריג. בית המשפט המחוזי לא השכיל להבין כי שקר זה היה רק קצה הקרחון. בשנים שחלפו מאז הסתיים משפטו של ברנס, נחשפו לכאורה שקרים רבים נוספים, המצביעים על שיטת פעולה מתוחכמת של עדויות שקר, אשר הביאו להטעיה של בתי המשפט. להלן נסקור את השקרים הללו, ונדגים כיצד פגעו באורח קשה במהימנותו של ברנס בעיני בית המשפט.
 

הכחשת הכבילה באזיקים

  1. ברנס העיד במשפט הזוטא שביום ד' (16.4.75) בשעה 9:00 בבוקר, הורה אלבז לאבוטבול לכבול אותו באזיקים, וכך בוצע. אלבז, מצידו, לא הסתפק בהכחשת ההוראה לכבול את ברנס באזיקים באותו יום, אלא הכחיש כליל שראה את ברנס באותו יום. אבוטבול אף הוא לא הסתפק בהכחשת ההוראה שקיבל לכבול את ברנס באזיקים, או בהכחשת ביצוע ההוראה כאמור, אלא הוסיף והעיד שכלל לא היה בצח"מ באותו מועד, וכי צורף לצח"מ והגיע לראשונה למקום רק בשעות אחר הצהרים (בין השעות 15:00 - 14:00) של אותו יום.

[עדותו של ברנס עמ' 312 (73) לפרוטוקול; עדותו של אלבז, עמ' 220 (56-55) לפרוטוקול; עדותו  של אבוטבול, עמ' 166, 170 (43, 44) לפרוטוקול]

  1. כך קיבל בית-המשפט את הרושם שטענתו של ברנס מופרכת לחלוטין: החוקר שלכאורה הורה לכבול אותו באזיקים כלל לא ראה אותו; החוקר אשר קיבל את ההוראה לכבול אותו כלל לא היה חבר בצח"מ באותו מועד; מכאן יש להניח שברנס בודה את הדברים מהרהורי ליבו.
  1. מבדיקה שערכו הח"מ נתגלה שאבוטבול לא העיד אמת. ממסמכים פנימיים של הצח"מ, אשר לא היו בפני בית-המשפט, עולה שאבוטבול היה חבר בצח"מ כבר ביום 9.4.75, ולא כפי שהעיד. אבוטבול ביצע משמרות בעת שחשודים אחרים היו במעצר, וזאת עוד לפני מעצרו של ברנס. אי לכך, עדותו של אבוטבול כאילו צורף לצח"מ רק ביום 16.4.75 בשעות אחר הצהריים, איננה אמת.

[דיווח של מזכירת הצח"מ, יהודית לבני, אודות משמרות של אבוטבול ביום 9.4.75, מצורף כנספח ו']

זאת ועוד, בחקירה שביצע נצ"מ גל, סיפר ישעיהו הורוביץ, פסיכולוג וחוקר פוליגרף, אשר עבד עם הצח"מ, כי באחד הימים שם אלבז אזיקים על ידיו של ברנס, או כי רצה לעשות כן ומרכוס אמר לו לא לעשות זאת. גם דברים אלה מחזקים את דברי ברנס בעניין זה.

[הודעתו של הורוביץ מיום 27.1.81 מצורף כנספ



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה