חופש הביטוי בחלם

וכך פורסם כאן ב- 8/10/05

מאת: חופש ביטוי
פרשת איסורי הפרסום על כתבי אל"מ (מיל') מיכאל (מייק) אלדר מעוררת זכרונות ילדות על סיפורי חלם, טיל אולינשפיגל ושורה בכירה מאד של מנהיגים ופקידים בכירים המתעקשים להזכיר לנו את עלילות הברון מינכהאוזן...

The Mike Eldar case
Israeli abuse of
Freedom of speech

כל כתבה בעניין "חופש ביטוי" צריכה להתחיל בציטוט מהלכות והחלטות של שופטי בית המשפט העליון בדבר חשיבות חופש הביטוי ופומביות הדיון המשפטי, אודות "כבוד האדם" וערכי ההגינות והשוויוניות שבית משפט נדרש להם, ובאשר לנסיבות המאד מיוחדות שבהן רשאית המדינה לצנזר עניינים ביטחוניים (רק מחשש לפגיעה מהותית וודאית).
עם זאת, לנוכח מכתבו של ח"כ מיכאל איתן לבכירי המדינה ובהם נשיא בית המשפט העליון, שרי המשפטים והביטחון, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, יו"ר הכנסת וראש המטה הכללי, בו תוארה הדרך שבה נהגו נציגי הממסד המשפטי והביטחוני באל"מ (מיל') מיכאל (מייק) אלדר, שסתרה כל הלכה, כל החלטה וכל ערך, ראוי לא לאזכר ולו הלכה אחת שבאה מפי אלה שכתבו אותן, אך אינם מאמצים אותם לחיקם הם.

מכתבו של ח"כ מיכאל איתן:

מכתב נוסף של ח"כ איתן הופנה לרב-אלוף דן חלוץ, ראש המטה הכללי, ממנו עולה גם מעשה חמור ביותר של הצנזור הצבאי הראשית בעבר, תא"ל (מיל') דולב. מדבריה לח"כ איתן עולה כי לא נימוקי "ביטחון" הותירו את איסורי הפרסום על כנם אלא סחטנות לשמה. דולב טענה בפני ח"כ איתן כי בשנת 2000 היתה מעורבת בהסכם "פשרה" נוסף עם אלדר, לפיו יותר לו לפרסם את הכתוב בתיקי בית המשפט כל עוד יוותר על דרישתו לקבל פיצויים מהמדינה על שעוללו לו. משסירב אלדר להצעה, קבעה הצנזורית כי אין לפרסם דבר – ושקרה בריש גלי.


מכתבו של ח"כ איתן לרב-אלוף חלוץ






מה בדיוק אסור לפרסום בפרשת אלדר אינו ידוע (משפטית), שהרי יש איסור פרסום לפרט מה הנושאים האסורים לפרסום והם נדונו בדלתיים סגורות. עם זאת, בחלוף תשע שנות מאבק, ובעקבות מכתב ח"כ איתן לרב אלוף חלוץ, ראש המטה הכללי, התרצה זה ואישר לפרסם חלק מהנושאים שנאסרו לפרסום, למרות שכבר פורסמו.


הודעת הפרקליטות לבית המשפט בעניין הרשימה ה"סודית".


אני טוען כי בתי המשפט לא נתנו לאלדר את "יומו בבית המשפט", כי קבלו, בלי לבדוק, כל טענה של המדינה, וכי שכחו לחלוטין את חובתם לבדוק את האמת. אני טוען כי בתי המשפט סגרו את הדלתיים בערכאות השונות שדנו בפרשה זו מבלי לקבל תצהיר מגורם ביטחוני לגבי הפרטים שבגינם נדרש איסור הפרסום ומבלי שנימקו כדין את החלטותיהם לסגור את הדלתיים וכי אם היו מקרים נדירים שבהם נמסר תצהיר, או שנתנו נימוקים, הרי שהיו אלה תצהירי שקר ובהתאם לכך גם הנימוקים של השופטים, ואף אחד מהשופטים לא קיים דיון כדי לאפשר לאלדר להוכיח אחרת. לפיכך, אני טוען כי כל איסורי הפרסום בעניינו של אלדר היו לא חוקיים בעליל, מגוחכים, מבישים וכי כולם נבעו מנוקמנות, מאבקי יוקרה ורשעות לשמה.
להלן תקציר, ואחר כך בפירוט רב יותר, פרשת אלדר ומצבה כיום (נכון לסוף שנת 2005). 


תקציר איסורי הפרסום בפרשת אלדר
1. 1996/7 איסורי פרסום על הספרים "שייטת 11 – הקרב על הצל"ש" ו"דקר וסיפורה של שייטת הצוללות" למרות שאושרו לפרסום על ידי הצנזור, יצאו לאור ונמכרו במאות רבות של עותקים, שחלקם הגיעו גם לספריות.
2. הוטל איסור פרסום על עובדת עצירת הספר "שייטת 11", למרות שהדבר פורסם בעיתונים. דבר הפוך אירע עם "דקר", שעה שהמדינה עצמה הודיעה לכל כלי התקשורת על עצירת הספר ובכך כיוונה את תשומת הלב אליהם.
3. קציני ביטחון השדה "דגו" מהספרים עובדות שונות, שלטענתם נודעו לאלדר "בתוקף תפקידו", חלקן עגומות עד כדי גיחוך, ואחרות שקריות בעליל, כדי להציג בפני מפקדיהם ובפני בתי המשפט תמונה קודרת של פגיעה ביטחונית חמורה ביותר ובכך להביא לאיסור פרסום הספרים למרות שאושרו כדת וכדין על ידי הצנזור הצבאי.
4.רשימת העובדות הללו נאסרו לפרסום בטענה כי אם האויב יידע אותן, תיגרם פגיעה עוד יותר חמורה בביטחון, שהרי כאן "כיוונו" את האויב למה שמפריע, שעה שעד אז, האויב לא יכול היה לדעת, מדוע אוסרים לפרסם ספרים שנמצאים בחנויות ובספריות.
5. בהמשך, הוטל איסור פרסום על כל מסמך, גזיר עיתון, חוברת וכד' שאלדר הציג בבתי המשפט כראייה לעמדתו שהדברים פורסמו מפי אחרים, שאפילו בחיל הים קבעו כי אינם סודיים, או שגיחוכם מהווה ראייה חד משמעית לכך שמדובר באיוולת. כל אלו הוכנסו למסגרת של "דלתיים סגורות" בכל הערכאות שדנו בעניינו של אלדר (שלום, מחוזי ועליון), מבלי שלאלדר תינתן האפשרות לטעון אחרת, ולאלדר אסור לומר כי אלה קשורים לעניינו.

6. בסוף 1999, בעקבות פשרה (סחיטה לשמה) אושר לפרסם מהדורה חדשה של הספר "דקר" אך נאסר לפרסם שהוצאו קטעים מהספר, מה הקטעים ומה מיקומם בו, למרות שדבר השינויים פורסם עוד קודם הטלת הצו ולמרות שאתר בית המשפט העליון, כלל החלטה בה כתוב שאין לפרסם את עובדת ביצוע השינויים. כמו כן, כל אדם יכול היה להשוות בין המהדורות, ורשימת הנושאים פורסמה באתרי אינטרנט שונים ועליה חותמת הצנזור המאשרת לפרסמה.
7. בהמשך, לאחר שאלדר טען כי אם דבר קיום השינויים מצוי באתר בית המשפט העליון, אזי גם הוא רשאי לפרסם את הדבר, הוטל איסור פרסום על העובדה שההחלטה ה"סודית" גלויה באתר בתי המשפט, אך ההחלטה לא הורדה (היא הורדה לאחר כשנתיים ולא הועלתה מחדש, גם כשסוף סוף הותר הפרסום).

8. זמן מה אחר כך אושר לפרסם את "שייטת 11", בלי שינויים, והוא כלל בתוכו את כל שהוצא מ"דקר" – גם על עובדה זו הוטל איסור פרסום.
9. אחר-כך, חשפו ראש מחלקת ביטחון שדה בעבר, אל"מ (מיל') בן-דוד ותא"ל (מיל') רמי לונץ (ראש מספן המודיעין של חיל הים בעבר) את עובדת הוצאת הקטעים (כדי להתגאות ש"ניצחו" את אלדר) וכשאלדר ביקש לאפשר לו לפרסם את העובדה שהצו הופר, הוטל איסור פרסום גם על כך.
10. תוך כדי פעל ח"כ מיכאל איתן בנדון, וחשף לפרוטוקול ועדת חוקה, חוק ומשפט חלק מ"סודות" הפרשה ומייד הוטל איסור פרסום על חלק מהפרוטוקול. עם זאת, בעקבות מכתבו החריף של איתן לבכירי הממסד הביטחוני והמשפטי, אושר לח"כ איתן לפרסם את העובדה שיש פרסומים באינטרנט בנדון, ושאפשר לאתרם על ידי הקשת שמו של אלדר במנוע החיפוש "גוגל", אך נאסר לפרסם את שמות האתרים שהחיפוש מעלה.
11. בספטמבר 2005 אישר הרמטכ"ל חלוץ לפרסם את "רשימת השינויים" שבוצעו בספר "דקר" אך לא אפשר את פתיחת הדלתיים בכל הערכאות למרות שהנימוקים שהעלה לחשיפת הרשימה טובים לכל איסורי הפרסום האחרים בפרשה זו. בכך הצטרף רב אלוף חלוץ, לרשימת הצועדים במצעד האיוולת של פרשה זו.


רשימת השינויים
הערה – אלדר קיבל את הרשימה ה"סודית" הזו במהלך דיון בוועדת השרים לפרסומים. הוא הגישה לצנזור, וזה אישר לפרסמה. אלדר הגיש אותה לבית המשפט, כראייה לכך שהצנזור קבע כי אין בה דבר שיפגע בביטחון, והיא נאסרה לפרסום...



פרשת אל"מ (מיל') מיכאל (מייק) אלדר
בעבר חשף "גלובל ריפורט" את הנושאים והפרטים שהוצאו מהמהדורה הראשונה של הספר "דקר וסיפורה של שייטת הצוללות", בהוראת ביטחון שדה, למרות שכולם אושרו לפרסום על ידי הצנזור (ראו חותמת הצנזור על הרשימה).
כאמור, באחרונה אישר הרמטכ"ל לפרסם את הרשימה כשנימוקיו הם: "היקף הפרסומים", "שינויים בנסיבות הביטחוניות" ו"חלוף הזמן" מאז הוטל הצו שאסר לפרסמם. רב אלוף חלוץ קבע גם כי כל פעולות גורמי צה"ל במהלך הפרשה היו "מקצועיות וענייניות", שהרי היה עליו, כמנהג "אמיצי" ממסד כלשהו, לגבות את קודמיו, חרף טיפשותם ואיוולתם.  על עניין זה כתבתי גם בתגובותיי לכתבה אודות השופטת נאור ואיסורי הפרסום הלא נאורים שלה בפרשת פרנקל ושם אפשר למצוא עוד ראיות ל"מקצועיות ולענייניות" של צה"ל נוסף על הכתוב כאן.  www.global-report.com/aphp?c=gg&a=2093522&rc=il

אלדר התנגד לכל אורך הדרך לבצע שינויים בספר, שכידוע, פרסומו אושר על ידי הצנזור, אך אולץ לעשות זאת לאחר סחיטה ואיומים - הפרקליטות (המאפיה) הציע לו הצעה "שאין לסרב לה". איימו עליו בהגשת כתב אישום פלילי בחשד ל"ריגול חמור" לפי סעיף 113 לחוק העונשין אם יסרב להוציא את הקטעים ואם יתחייב שלא לתבוע איש, לאחר ששופט יאשר את "הסכם הפשרה" דנן. אלדר חתם –וטוב עשה, כי בישראל, שבה הביטחון הנו "ערך עליון" לא היה לו שום סיכוי במשפט שייערך בדלתיים סגורות.
כיוון שכל אחד יכול היה להשוות בין המהדורות (שהרי הספר נאסר לפרסום לאחר שלמעלה מאלף עותקים היו בידי הציבור ובספריות) הוציאו אבירי הביטחון, בחסות בית משפט, ב"מקצועיות ובענייניות" צו האוסר לציין שהיו שינויים, מהם ומה מקומם בספר. לטענתם, האויב לא ידע שיש ספר כזה ואם ידע, לא הצליח לרכוש את המהדורה הראשונה. לכן כמובן, צריך להסב את תשומת לבו לכך, כדי שיאתר, דרך סוכניו בישראל (מרגלים חובשי כאפיות כמובן...) את ה"סודות". הדרך ה"מקצועית והעניינית" להגיע לכך היא להוציא קטעים ולאסור לפרסם זאת שעה שהדבר ה"סודי" הזה פורסם עוד טרם הוציאו את הקטעים. כך שוב משכו גאוני הביטחון את תשומת לב הגורמים המעויינים.
שיטה זו, שבה השופטת נאור אסרה לפרסם את שמו של פרנקל, שכבר פורסם, אפיינה פרשות אחרות, אך דומה כי בפרשת אלדר הצליחו אבירי החוק והביטחון להגיע לשיאים חדשים: כך למשל, כל גזיר עיתון שאלדר הציג בבתי המשפט להוכחת טענותיו, הוכנס תחת מסגרת של "דלתיים סגורות" ונאסר לצטט ממנו. אח"כ, כש"הארץ" פרסם את רשימת הכתבות בעיתונים שונים שאזכרו את "סודות" הפרשה, הוכנסה גם כתבה זו ל"דלתיים סגורות" – וכך הלאה גם בימים אלו.


דוגמאות לכתבות מ"הארץ" שפורסמו, והוכנסו למסגרת של "דלתיים סגורות"



מערכת הביטחון, בדבקות "מבצעית" ראויה לציון, ובסיוע פרקליטים חדורי תאוות נקם ושופטים אומרי אמן לכל גחמה ביטחונית, דבקו באיסור פרסום עובדת ביצוע השינויים בספר אפילו לאחר שאל"מ (מיל') בן-דוד, בעבר ראש מחלקת ביטחון שדה, חשף את הדבר בכתבה ב"הארץ" ותא"ל לונץ, בעבר ראש המודיעין של חיל הים חשף זאת ב"צומת השרון".
אתר "TIP" http://www.tip.co.il/news.asp?which=israel&id=779 היה הראשון לחשוף עובדה זו וכן את המשך הפרשה שבה הוצא איסור פרסום על העובדה שה"סוד" נחשף בכלל, ובכלל זה האיסור לפרט באיזה אתרי אינטרנט פורסם ה"סוד".

כן נאסר לפרסם, שביזמת אלדר, בניגוד להחלטת פרקליטת המדינה, נפתחה חקירה פלילית נגד בן-דוד והמשטרה המליצה להעמידו לדין. הפרקליטות הורתה כמובן לסגור את התיק, מ"חוסר עניין לציבור", ואלדר
ערער לפרקליטות, שם תקוע הערעור מעל לשנה וכנראה ייתקע לנצח...

אלדר פנה לבית המשפט המחוזי וביקש להתיר את פרסום "סוד" הוצאת הקטעים, שהרי אם מי שהיה ראש מחלקת ביטחון שדה חשף זאת, אזי גם אלדר רשאי לנהוג כך. השופט סטרשנוב לא קרא את שכתב אלדר וקיבל את עמדת הפרקליטות, לפיה הסכם הפשרה מנע מאלדר לפתוח בהליכים חדשים. אלדר ערער לעליון וזכה. עם זאת, השופטת שטרסברג/כהן לא התירה את הפרסום, היא החזירה את התיק למחוזי, בקבעה 20,000 ₪ הוצאות למי שיזכה.
לפני כשנתיים אישר השופט אזר (ז"ל) לפרסם את "סוד" השינויים וקבע כי עמדת צה"ל בנדון "אינה משכנעת" (כלומר: אינה מקצועית...). אלדר "זכה" בכשלושים אלף שקלים. חרף זאת, השופט אזר אסר לפרסם את תוכן השינויים ומיקומם בספר בנימוק שאלדר "הבטיח זאת" (ולא היו דברים
מעולם).  http://www.tip.co.il/news.asp?which=israel&id=780

אלדר ערער על חלק זה של ההחלטה ובתגובה ערערה גם המדינה. השופט ריבלין דחה את ערעור המדינה וכדי "לאזן" דחה גם את ערעורו של אלדר. עם זאת, נימוקיו היו שונים משל אזר. הוא התעלם מעניין "ההבטחה" (שלא היתה) וקבע כי אלדר לא סיפק די ראיות כדי לאפשר פרסום הרשימה, שעה שכל הראיות
שאפשרו את פרסום "סוד" עובדת השינויים כללו גם את תכנם.

תוך כדי התערב בעניין ח"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ובסדרת דיונים חשף לפרוטוקול הוועדה את ה"סודות". בתגובה, צונזרו קטעים מהפרוטוקול על ידי הפרקליטות, בנימוק שיש עליהם "איסור פרסום"
http://www.knesset.gov.il/huka

ח"כ איתן ערער, פנה במכתב חמור לנשיא בית המשפט העליון, לשרי הביטחון והמשפטים, ליועמ"ש וכד', שפורסם באתרים שונים, וכמובן לא נענו.
http://wwwomets.migvan.co.il/main.htm
http://halemo.net/edoar/oo69/ooo3.html

כדי לפייס את ח"כ איתן אושר לו לפרסם את רוב הקטעים זולת שניים: עניין הפעלת אוניות סוחר מוסוות, ועליהן טילים, במלחמת יום הכיפורים (סעיף 1 ברשימת הנושאים) וכן את רשימת האתרים בהם הופיעו ה"סודות". מותר היה לפרסם את העובדה שהקשת השם אלדר מייק ב"גוגל" תעלה אתרים שונים ובהם ה"סודות" אך אסור היה לפרסם מה הם. כך למשל, זולת האתרים שכבר הופיעו בכתבה זו, היו אתרים אחרים ובהם:
http://zahal2003.tripod.com
http://zahal1.tripod.com
http://zahal2006.tripod.com
http://www.nevo.il/psika
http://www.ynet.co.il
http://www.miki.org.il

חשוב לציין כי איש מחושפי "סודות" פרשה זו לא נחקר ולא הועמד לדין, זולת אל"מ (מיל') יואב בן-דוד, שכראש מחלקת ביטחון השדה יצר את הפרשה המגוחכת. בן-דוד נחקר לנוכח תלונתו של אלדר למשטרה, אך התיק נגדו נסגר. מכאן, שכל אדם יכול לפרסם את "סודות" הפרשה הזו בלא חשש.

בסופו של דבר חשף מיקי איתן במליאת הכנסת דוגמאות מהדברים האסורים לפרסום, שכולם פורסמו באתר זה, ובאחרים, מזה שנים. בכך שם ח"כ איתן קץ לאיסורי הפרסום שהרי לכל אדם מותר לצטט ממה שפורסם במליאת הכנסת. בסכום מעולה של פרשת אלדר באתר רוטרנט אפשר למצוא גם צילומים מהופעת אלדר בערוץ הכנסת בנדון:  http://rotter.net/forum/gil/5641.shtml

במקביל פנה אלדר לראש המטה הכללי החדש, רב-אלוף חלוץ, שבהיותו ראש אגף המבצעים, מונה על ידי הרמטכ"ל מופז לבחון את הפרשה. חלוץ המליץ אז להסיר את איסורי הפרסום משני הספרים העצורים של אלדר ("שייטת 11 – הקרב על הצל"ש" ו"דקר וסיפורה של שייטת הצוללות") וקבע כי לצה"ל לא היתה סבה להתעקש על מניעת פרסומם.

רב אלוף מופז קיבל את ההמלצה אך הפרקליטות וביטחון השדה טרפדו אותה ואלדר אולץ, בחסות איומים, לחתום על "פשרה" (חסוייה כמובן). המאפיונרים מפרקליטות המדינה הציגו בפניו הצעה ש"אין לסרב לה": או שתחתום על הסכם לפיו יוצאו קטעים מהספר, ותוותר על כל תביעה, או שנעמידך לדין על ריגול חמור – וכל מי ששכל בראשו היה חותם – ואלדר חתם.

כך יצאה מהדורה חדשה של הספר "דקר" ובה שינויים "חסויים" שכל המעורבים בנושא, ובכללם האויב, ידעו מה הם. מאוחר יותר נדרש אלדר להוציא קטעים גם מספרו "שייטת 11" אם הוא חפץ לפרסמו מחדש, וזאת לאחר שהפרקליטות אילצה את הרמטכ"ל לשנות עמדתו הקודמת. אלדר סירב ולאחר כשנה אישר שר הביטחון אהוד ברק לפרסם את הספר כפי שהוא, ובו כל מה שהוצא מהספר "דקר". במענה לשאלת עיתונאי "מה אפשר את אישור הספר" השיב מזכיר ועדת השרים לפרסומים כי "יצאנו מלבנון"...

כעת נותרה בפני אלדר רק המערכה המשפטית, לפתיחת כל תיקי בית המשפט בעניינו, שכולם נוהלו בדלתיים סגורות, לנוכח טענות של פגיעה בביטחון.

פתיחת תיקי בית המשפט הנו עניין עקרוני עבור אלדר וחשוב עבור הציבור בכלל. אלדר טוען כי כל עוד התיקים חסויים, יהיה מי שיחשוב שהוא אכן פרסם דברים שלא היה צריך לפרסם, והציבור עצמו חייב לדעת מדוע נאסר לפרסם ספרים שכבר פורסמו וכיצד זה אושרו הספרים מחדש, כשלמעשה לא שונה בהם דבר.

אלדר פנה לאלוף חלוץ, לאחר שהוחלט למנותו לרמטכ"ל וביקש התערבותו. שהרי בעבר הוא קבע שהכל מעשה איוולת. הוא נענה, בשמו של חלוץ, שהנושא יטופל "לכשיהיה בסמכותו".
במקביל פנה ח"כ איתן לרמטכ"ל וביקש התערבותו. ממכתבו עולה כי הצנזור בעבר, תא"ל דולב, אישרה בפני ח"כ איתן כי לא היתה סיבה "ביטחונית" לאיסורי הפרסום, וכי למעשה הופעלה שוב סחטנות על אלדר.

בתחילת ספטמבר קיבל אלדר מכתב מענה לפנייתו, מהפרקליט הצבאי הראשי. ח"כ איתן קיבל את אותו מענה, בחתימת הרמטכ"ל.

ממכתבים אלו עולה כי רב אלוף חלוץ "שכח" את שקבע כאלוף, נתן "כבוד" לקודמיו, וכמוהם, התקפל לנוכח טיפשות היועצים מביטחון שדה והפרקליטות. אמנם, הוא הורה להתיר את פרסום ה"רשימה" ה"סודית", שפרסומה, לדעת קודמיו, היה מזיק חמורות לביטחון המדינה, אך כיסה זאת במעטה של נימוקי כזב וטיוח מבישים והתעלם מבקשת אלדר להורות על פתיחת הדלתיים בכל הערכאות בהן נדון עניינו של אלדר.

דני חלוץ האדם, ודני חלוץ המפקד "שכח" כי אמר לאלדר בשנת 1999 את המשפטים הבאים: "קראתי את ספרך 'שייטת 11' ולא מצאתי בו דבר שלצה"ל שווה ליהרג כדי למנוע את פרסומו", "צה"ל איבד מזמן את שלב השכל בפרשה שלך", "נעשו שגגות בענייניך" ועוד.

כך כתב הפרקליט הצבאי הראשי לאלדר:
"בהמשך לפנייתך אל הרמטכ"ל, ולאחר שהרמטכ"ל שב ובחן את עניינך, הריני להודיעך על החלטתו של הרמטכ"ל כדלקמן:
1. בשל חלוף הזמן והשינוי בנסיבות הביטחוניות בגינן נאסר בעבר פרסומם של חלק מהנושאים, ונוכח היקף החשיפה של הנושאים האסורים לפרסום בעת הזאת, ניתן עתה להסיר את איסור הפרסום מעל רשימת השינויים שנעשו בספר "דקר וסיפורה של שייטת הצוללות. עמדה עדכנית בעניין זה נמסרה לבית
המשפט על ידי הפרקליטות.
2. יודגש כי אין באמור לעיל כדי לשנות מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של ספק דין, על פיו התחייבת לראות בהסכם סוף פסוק להליכים המשפטיים הנוגעים לספרים "דקר" ו"שייטת 11" כאמור בסעיף 7 להסכם.

3. הרמטכ"ל הדגיש כי ההחלטות שהתקבלו בעניינך על ידי גורמי צה"ל לאורך השנים, התקבלו בדין ובסמכות, מתוך שיקולים ענייניים ומקצועיים בלבד."

ממכתב זה עולים הדברים הבאים:
1. רב-אלוף חלוץ "שכח" שכאלוף הוא עצמו קבע כי השיקולים היו לא-מקצועיים ולא-ענייניים.
2. כנראה היה "שינוי בנסיבות הביטחוניות" שאין אנו יודעים עליו – אולי יש כבר שגריר ישראלי בדמשק?
3. כמובן, עקב החשיפה הרבה, הכוללת לא רק את הרשימה ה"סודית", מותר לפרסם את הרשימה, אך לא את יתר הדברים, למרות שכולם נחשפו ברבים.
4. אנו לומדים שאנשי זרועות הביטחון, על שלל דרגותיהם, ואנשי הפרקליטות, על שלל תאריהם, אינם לומדים דבר וממשיכים לאסור לפרסם עוד נושאים, שכבר פורסמו בעבר.
א. בעבר הם מנעו לפרסם ספרים שהצנזור אישר לפרסם, שיצאו לאור, והיו בידי הציבור ובספריות – וזה היה כמובן "מקצועי וענייני", כי הרי האויב הטיפש לא הגיע אל הספרים.
ב. אלדר צירף לתיקי בתי המשפט עשרות גזרי עיתונים ובהם ראיות להצדקת עמדתו, כי לא פרסם דבר שלא פורסם ברבים – ועל כל אלו הוטל צו איסור פרסום ובכלל זה על שערים של "ידיעות אחרונות", "מעריב", כתבות ממוספי שבת, פרסומים גלויים של חיל הים ועוד ועוד – טיוח "מקצועי" לשמו בחסות שופטים "נכבדים".
ג. אחר-כך דרשו להוציא את הקטעים ה"סודיים" מהספר "דקר", ואפשרו לכל בר-דעת להשוות בין המהדורות, והיו ספריות ובהן שני הספרים, וכך לדעת מה הטריד את ביטחון השדה – "מקצועיות" לשמה.
ד. פעילות "מקצועית ועניינית, נוספת היתה לאסור לפרסם את "סוד" הוצאת הקטעים, למרות שהדבר פורסם בעיתונות ואפילו באתר בית המשפט העליון.
ה. כשה"סוד" נחשף על ידי אל"מ (מיל') בן-דוד וקצינים אחרים, שרצו להתגאות על ש"דפקו" את אלדר, נאסר לפרסם עובדה זו – עוד טיוח "מקצועי" לשמו.
ו. וכעת, מאשר הרמטכ"ל לפרסם את הרשימה, אך אוסר לפרסם נושאים הקשורים לפרשה זו, המצויים בדלתיים סגורות, אך פורסמו בעבר באותם פרסומים שבגינם אישר חלוץ לפרסם את הרשימה.
"חופש ביטוי" לא ייתן יד למצעד איוולת נמשך זה והוא חושף ברבים את האמת אודות ה"רשימה" ונושאים נוספים הקשורים לפרשה.

סעיף 1 ברשימה מדבר על "התקנת טילים על אניית סוחר". ואת זה מותר לפרסם, אך אסור לפרסם מדוע ביקשו לאסור לפרסם זאת, שעה שההסבר מופיע בעמ' 349 בספר "שייטת 11" (שכידוע אושר לפרסום כולו) שם נכתב כי זו שיטה חסוייה ואלדר סתר זאת בהפנייה לפרסומים קודמים. כתוב שם שבביטחון השדה טענו שאם יתפרסם הדבר האויב יפגע באוניות הסוחר שלנו – ואפשר לחשוב שבלי זה הם חסו עליהן!
סעיף 2 ברשימה מדבר על ביטול מערך התצפיות החופי שהוקם לאחר פיגוע כביש החוף בשנות השבעים. לטענת ביטחון השדה, אם ידעו המחבלים אל כך, הם טענו כי מדובר בחשיפת נקודת תורפה במערך הגנת החוף וכי חשיפת ביטול מערך התצפיות ומערך הסיורים הרכובים המשולב עמו עשוי להוריד את חששם של
גורמי פח"ע השונים ממעגל אבטחה נוסף הנמצא על החוף למקרה שבו יצליחו לחדור את מערך הבט"ש.
לדבריהם החשיפה הנ"ל עלולה להביא נזק במישור המודיעיני שלא ניתן להרחיב בו אלא במעמד צד אחד בלבד – נשמע מבהיל!

כמובן שאין לפרסם את הכתבה מ"מעריב" שאלדר צירף כראייה, ובה אלוף אלכס טל, מפקד חיל הים, מתראיין לאחר פינוי תחנת המכ"ם "רותם" של חיל הים השיב אלוף טל לשאלה "מבחינה טכנולוגית אתה לא יכול לפצות על אבדן המוצב?": "אפשר, רק שהעלויות גבוהות והיעילות חלקית. אין ספק שזה יקשה עלינו את המאבק בטרור. נצטרך לשים שם יותר כלי שיט, תחנות מכ"ם ויותר אנשים בחוף. בעבר היו סיורים
על החוף ועכשיו נצטרך לעשות זאת מחדש. המערך שהיה קיים לפני שהוקם אזור הביטחון יצרך ברובו לחזור".
אלוף טל אף הוסיף "המלצה" למחבלים לחדור ולהרוג במענה לשאלה מה יש ברשותם: "אם הייתי בשירותם, יש בהחלט כמה רעיונות שהם שילוב של טכנולוגיה ותעוזה". ועוד: "השליטה הפחות טובה שלנו על התא הזה פותחת להם אופציות שקודם לא היו בטווח המימוש שלהם" – אם אלדר "פגע" בביטחון, מה יש לומר על דברי אלוף טל, שכמובן, אין לפרסם כי פורסמו!


הכתבה ובה דברי אלוף טל


סעיף 3 ברשימה עוסק בפעילות לוחמי שייטת 13 בסוריה לפני מבצע של"ג בשנת 1982. לטענת ביטחון שדה, כאן חטא אלדר עוד יותר, שכן הצנזור לא אישר לפרסם את הדברים. ומה אסור לפרסם? את העובדה שבמסמך מטעם ועדת השרים לפרסומים (הגוף שבחסותו נאסרו הספרים לפרסום) מ-28/2/99 נקבע כי לא
היתה עבירת צנזורה, ואלדר לא נדרש למחוק את הקטע ה"סודי".

סעיף 4 ברשימה עוסק בעוד מידע ששימש לפסילת שני הספרים: העובדה שקיים שיתוף פעולה בין צוללת לבין ספינת טילים המפגיזה או משגרת טילים לעבר החוף. בביטחון שדה טענו כי כל גדולת הצוללת היא בחשאיותה – חשיפת פעולותיה מבטלת את ייחודה – כל אימת שיראה ספינת טילים - האויב יחפש צוללת, יאתרה ויצליח לפגוע בה. כל הקורא קטע זה, סבור שיש להוציא את אלדר להורג לאלתר, שכן הוא מסכן את חבריו בצוללות. ומה עוד אסור לפרסם? מכתב נוסף מטעם ועדת השרים ובו, הפלא ופלא, עוד ראייה ל"מקצועיות ולענייניות" שרב אלוף חלוץ "הדגיש" כי היתה ועדיין קיימת. וכך כתוב: "חברי הוועדה שוכנעו לגבי סעיף 4 כי אכן, כטענת אלדר, הידיעה כבר פורסמה בספרו הקודם 'שייטת 13'". מה עוד אפשר לומר: הספר "שייטת 13" ראה אור בשנת 1993 ואושר על ידי הצנזורה וביטחון השדה. והנה, בחלוף רק 4 שנים, טוענים קציני ביטחון שדה כי מה שפורסם באישורם, עלול לגרום להטבעת צוללת.

סעיף 5 ברשימה עוסק בהכנסת "דולפין" (כלי לתובלת צולל בודד) לתוך צמ"ט (צינור מטיל טורפדו) של צוללת "תנין". והנימוקים למניעת הפרסום היו כי ממידע זה ניתן להבין שצוללת העוסקת במשימת הובלת לוחמי שייטת 13 משעבדת חלק מהצמ"טים לצורך נשיאת "דולפינים" ומפסידה יכולת נשיאת נשק יעודי של
הצוללות (טורפדו) וכי בצוללת קטנה כמו זו שאנו מפעילים יש לכך משמעות מבחינת יכולת הלחימה העצמאית של הצוללת. הם טענו גם כי במבצע שבו תיחשף פעילות לוחמי שייטת 13 יצביע הדבר על כך שפועלת צוללת באזור ושהיא מוגבלת בכמות הנשק שלה. ימוק נוסף היה העובדה שנושא זה נמצא ברשימת הנושאים שאינם לחשיפה על ידי הרמטכ"ל, מה שנקרא "טאבו רמטכ"ל" – עוד נושא מבהיל. והאמת – הצנזור לא רק אישר לפרסם את העובדות בספר "דקר" אלא שאחר-כך אישר לפרסם את הנימוקים ואפילו את העובדה שהנושא היה מצוי ב"טאבו" הזה.

סעיפים 6 ו-7 ברשימה עוסקים בפעילות הצוללות במבצע שלום הגליל בקרבת חופי סוריה וטענת ביטחון שדה היתה כי על אף שהמבצע התמקד בגזרה הלבנונית, פעילותן החשאית של הצוללות אפשרה למקמן באזורי הלחימה בפתחי הנמלים הסוריים למקרה שסוריה תיכנס למלחמה. קציני ביטחון השדה הוסיפו כי מתיאור המעקב והתצפית הפריסקופית שתוארו בספר ניתן להבין עד כמה קרוב מתקרבות הצוללות לעבר כלי שיט אויב בגזרה הסורית וכי חשיפת מידע זה עלולה לגרום לריכוז פעילות סורית מקדימה ומונעת לחיפוש ותקיפת צוללת
כל אימת שחיל הים יפעל בגזרה ולקעקע את יכולת ההפתעה של חיל הים בהצבת הצוללות בקרבת הנמלים הסוריים בשעת מתיחות ופעילות כוחותינו בגזרה – עוד נושא "מפחיד" שבגינו היה צריך לתלות את הצנזור שאישר לפרסם על עץ, ולשרוף את אלדר בכיכר העיר. הקטע הזה הוצא מ"דקר" החדש וכמובן, האויב לא קרא את המהדורה הישנה. מכאן, שהיה צריך להוציא את קטע דומה מהספר "שייטת 11" – והנה, חרף התיאור הנוראי של ביטחון שדה, אושר הקטע בספר בעמ' 368 בספר "שייטת 11" –  דומה כי שר הביטחון ברק, שאישר את הפרסום, דחה את נבואות השקר של קציני ביטחון השדה.

סעיף 8 ברשימה עוסק במידע כי צוללות הפעילו מטענים בחוף בשלט רחוק. לטענת ביטחון שדה, פעילות ייחודית ומסווגת זו המאפשרת להפעיל מטענים באזורים מרוחקים מהארץ עלולה להסגיר שיטת הפעלה מבצעית שיש כוונה לעשות שימוש בה גם בעתיד. חשוב שיכולת זו תישאר חשאית בכדי לא ליצור מצב בו
פיצוץ מטען בקרבת החוף באזורי לחימה מרוחקים ישוייך לפעילות צוללת. לטענתם, הדבר עלול להוות איום על הצוללת ולחשוף שיטת פעולה ייחודית. קציני ביטחון השדה לא שכחו להדגיש כי גם נושא זה נמצא ברשימת "טאבו רמטכ"ל" ואין לחושפו. גם כאן, הקורא שאינו מצוי, עלול לחשוב כי יש להוציא להורג את המפרסמים ואת הצנזור שאישר, כשהאמת פשוטה. אם אכן ה"סוד" כה נורא, מדוע, ככל שאר הנושאים, לכוון אליו את תשומת הלב על ידי הוצאתו מהספר, כפי שגאוני ביטחון שדה הפנו את תשומת הלב לספרים עצמם? ושוב, העצוב מכל: קטע זה הופיע גם בספר "שייטת 11", שאושר בסופו של דבר במלואו על ידי אהוב ברק, והוא די מבין בביטחון, אזי לאן נעלמו כל החששות?

מרשימה זו הושמטו במשך הזמן כמה נושאים ובהם:

צוללת כפלטפורמה לנשק אסטרטגי -, בעמ' 28 ו-180 בספר "דקר", אזכור כי צוללת יכולה לשמש גם כפלטפורמה לנשק טקטי ואסטרטגי. קציני ביטחון השדה טענו כי אמנם, יש על כך פרסומים ממקורות זרים, אך כאשר זה נאמר על ידי קצין בכיר בחיל הים זה מקבל משמעות אחרת – דומה כי אלדר נהג כמרדכי וענונו, וחשף את סודות הגרעין של ישראל. והאמת: אלדר צירף לתיקי בית המשפט כתבות ממיטב עיתוני ישראל, וכן מביטאון "בין גלים" של חיל הים, בהם צוטטו מפקדי חיל הים: יוחאי בן-נון, מיכה רם, עמי איילון וקצינים
בכירים אחרים, שחשפו את ה"סוד" הנורא לפיו צוללות יכולות לשמש פלטפורמה לנשק כזה. ובמסגרת ה"מקצועיות והענייניות" עליה דיבר אלוף חלוץ, נאסר לצטט מחדש ממסמכים אלו.
עילות נוספות שנגעו לספר "שייטת 11 – הקרב על הצל"ש".

סגירת יחידת הנחתות

העילה העיקרית לאיסור הפרסום על ספר זה,היתה הטענה כי אלדר חשף את העובדה שלצה"ל אין יותר יחידת נחתות, משהתברר כי אין הדבר כך, שהרי אלדר לא חשף זאת, שונתה הטענה לכך שאלדר חשף את העובדה שהנחיתה צומצמה, עד כדי ביטולה, וכי אין בעיה לקציני ביטחון השדה להוכיח כי פרסום הדבר יגרום נזק כבד. לכל הקורא את הספר "שייטת 11" ברור כי חיל הים זלזל בנושא הנחיתה וסיכן את חיי המפליגים עליהם – כאן הפגיעה האמיתית בביטחון.

הבה נעסוק בטענה כי אלדר היה זה שחשף את העובדה שחיל הים סגר את יחידת הנחיתה וכי לחיל הים אין יותר כלי שיט כאלו. האמת היא שאלדר לא חשף זאת, ואף הכניס לספרו כמה הונאות, ביזמתו הוא, כדי לבלבל את האויב. העובדות לאשורן הן שאם כבר מישהו חשף את הדבר היו אלה דווקא קציני ביטחון השדה שפעולותיהן נגד אלדר הובילו לחשיפת ה"סוד" בעיתוני ישראל. מסדרת כתבות ב"הארץ", בעיתונים שונים, באתרי אינטרנט, ואפילו מהאתר הרשמי של חיל הים יכול כל דרדק להבין שאין לחיל הים נחתות.
ברור מהכתבות הללו כי נחתות 36 מטרים (תוצרת שנות הששים) הוצאו משירות וכך גם נחתות ה"שקמה" פאר תוצרת מלחמת העולם השנייה. שתי נחתות 60 מטרים (תוצרת שנות הששים) נמכרו לאריתראה והשלישית משייטת כאנייה אזרחית צבועה אדום בין עקבה לטאבה. "בת-שבע" טובעה על ידי חיל הים,
לאחר שהוצאה משירות מחמת זקנה וכך גם "בת גלים", כמתואר באלבום המורשת הבלתי מסווג של חיל הים. מכאן – אין נחתות, או שאלה מוסתרות במנהרות ולא יוצאות לים.

בביטחון השדה טענו כי לנוכח הכתוב בספר "שייטת 11" בדבר מצב יחידת הנחיתה, יבינו הסורים כי אין יותר סכנה בנושא, ויעבירו לרמת הגולן את שתי החטיבות שהוקצו להגנת החוף מפני נחיתה. לטענתם, חטיבות אלו יסכנו את חיילי צה"ל ברמת הגולן – נשמע מפחיד מאד. כיצד העז הצנזור לסכן את חיילי צה"ל באשרו לאלדר לפרסם את הדברים? והאמת: חלפו כעשר שנים מאז יצא הספר לאור לראשונה ומאז הפנו אנשי ביטחון שדה את תשומת לב האויב אליו. חלפו חמש שנים מאז אושר פרסומו מחדש, ובו כל המידע על הנחתות, ודבר לא אירע בגזרה הסורית וחטיבות הגנת החוף במקומן.

ראש אמ"ן בעבר אורי שגיא (שודאי מבין דבר מה בסוגייה) טען שזה קשקוש, כי מדובר בחטיבות של חיל קשישים, של אנשים שגרים באזור, ואיש לא יעבירן לשום מקום. הוא ובכירים אחרים טוענים כי לא משנה מה ייכתב, ומה יפורסם, הסורים לא יאמינו כי אנו כה מטומטמים עד כדי שאין לנו נחתות ויחשבו שמדובר בתרגיל הונאה מתוחכם שבו שולב אפילו אלדר – אשרי המאמין!

כלפתן לעניין זה יצוטט כאן מפקד חיל הים, אלוף בן-בעש"ט, שאמר לאלדר באחרונה את הדברים הבאים: "האויב לא יאמין גם אם שנינו נכריז ברבים כי אין נחתות לחיל הים, הרי בכל מקום יש כאלו שצריכים לעשות את עבודתם".

אלדר שלח מכתב לפרקליטת המדינה בעניין העדר הנחתות באתר חיל הים וכרגיל, לא קיבל שום תגובה.

מכתבו של אלדר לפרקליטת המדינה










חשיפת אח"י "מעוז" - קציני ביטחון שדה טענו שאלדר חשף את סוד קיומה של אח"י "מעוז" – ספינת עזר, שפעלה במשימות מגוונות ובהם תובלת כוחות שייטת 13, הנחתת מסוקים, סריקות אחר הצוללת "דקר" (במסגרת זו נכנסה הספינה ה"סודית" לנמל אלכסנדריה). והנה, חיל הים עצמו חשף את הספינה דנן בחוברת מורשת בלתי מסווגת שיצאה לאור בתקופת היות מיכה רם מפקד חיל הים. תמונת "מעוז" הופיע גם ב"ידיעות אחרונות" ובאתרי אינטרנט שונים.  http://zahal2006.tripod.com  


עוד כתבה מ"הארץ" שנאסרה לפרסום לאחר שפורסמה



נושאים "מדיניים" - קציני ביטחון השדה חששו כי רק עניינים "מדיניים" יוכלו להביא לאיסור פרסום הספרים בוועדת השרים לפרסומים, שהרי הצנזור אישר לפרסם רק מבחינה "ביטחונית" ולכן היה צריך "לדוג" בספר נושאים מדיניים "סודיים". במסגרת זו סיפקו קציני ביטחון שדה את העילות הבאות: אלדר חשף לטענתם "הבנה חשאית" בין ישראל, ארה"ב וסעודיה במהלך חילוץ ספינת טילים שהתרסקה בשנת 1981 לחוף הסעודי, שעה שאלדר ציטט בעניין זה מהעיתונות הכתובה. נושא שני היה חשיפת שיטות פעולה של המוסד במדינות ידידותיות, כשאלדר רמז על מבצעים כאלו והשלישי היה "חשיפת דרכי הסוואה בניגוד להסכמי שביתת הנשק עם סוריה, כשאלדר כתב על יחידת חיל הים בכנרת, שפעלה שם עד 1967. קציני ביטחון השדה שכחו כי הם עצמם אישרו לאלדר בספר אחר ("האויב והים") פרק שלם על עניין זה.

כאמור, ח"כ איתן חשף במליאת הכנסת את ה"סוד" לפיו הקשת שמו של מייק אלדר ב"גוגל" מעלה אתרים שונים אודות הפרשה. אמנם, איסור הפרסום היה מגוחך, אך ברי כי כעת, לנוכח דברי ח"כ איתן במליאה, מותר לכל אדם לצטטו.

באחרונה פורסמו מסמכים נוספים באתרים רבים ובהם:
http://www.global-report.com/a.php?c=gg&a=2146552&rc=il
halemo.net/edoar/0069/0003.html
halemo.net/edoar/0069/knesset01.htm
http://rotter.net/forum/gil/5641.shtml#17

די במידע זה כדי ללמד על ה"מקצועיות והענייניות" שרב אלוף חלוץ דבק בה כדי להגן על "כבוד" קודמיו! ניסיון העבר מעיד כי טרם הסתיימה פרשה מגוחכת זו וכי צה"ל ופרקליטות המדינה, יוסיפו עוד פרקים למצעד האיוולת - המשך יבוא...