אהרן ברק כמחולל ´המפץ הגדול´

כולם זוכרים את פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין כמגדלור של יושר וניקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שבה אנו חיים. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שביצעה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.

בלי לשלול את ניקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת שונות. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב'הארץ', ובעקבות הפרסום ערך אהרן ברק (אז היועץ המשפטי לממשלה) תשאול ליצחק וללאה רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר".

עבירה טכנית

בסך הכל מדובר היה בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר, ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.

רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר דאז, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק, נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין, אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.

כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת, הלך לברק והודיע לו על כוונתו. בתגובה אמר לו ברק: זה לא יעבור את בג"ץ.

באותה תקופה - לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק כנשיא בית המשפט העליון - זכות עמידה בבג"ץ היתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבג"ץ? השיב ברק: ליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבג"ץ, ואני, אהרן ברק, אגיש בג"ץ נגדך. כשר אוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. את עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך, כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו.

רבינוביץ נסוג בו מיד מכוונתו, וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את אשתו לאה, בעלת החשבון.

שופט ופוליטיקאי

האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט - או שמא מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי?

העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק ('כבודו', הוצאת כתר 2000 - רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספרה), אומרת על כך: "ברק נתפס, גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה... יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים".

לויצקי מביאה דוגמה לתמרון כזה שעשה ברק, בתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים: "ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו היתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת 'דרך צלחה', המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי".

מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לבין טרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון, ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של 'קדימה', חופשי לעשות זאת.

סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית היתה בעלת השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.

* הדחת בגין

ברק היה "הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בינו לבין בגין, כותבת נעמי לויצקי ש"אילו היה צריך להרשיע את בגין אישית, לא היתה לו כל בעיה". בגין ניצַל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור, שאמר לה כי לדעתו החלטות ועדת כהן היו בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאוד מברק ו"עד יומו האחרון לא הזכיר עוד את שמו".

* "הזכות הלגיטימית"

אהרן ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. הוא האיש שהמציא את הנוסח "זכויות לגיטימיות לעם הפלשתיני" ושכנע את בגין לקבלו.

* פרשת דרעי

מאז הקמת המדינה שמר המגזר הדתי והחרדי על מספר כמעט קבוע של מנדטים בכנסת. תנועת ש"ס שינתה את המפה הפוליטית מן היסוד כשמשכה אליה מצביעים ותומכים ממגזרים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. הרשעת דרעי בלמה את התהליך. קשה שלא לקשר עובדה זו למאמץ חסר התקדים שהשקיעה הפרקליטות בחקירת דרעי ובהרשעתו.

צביה גרינפילד

תנועת מרצ נמצאת כנראה במצב אנוש, אם היא נזקקת לתגבר את כוחותיה בצביה גרינפילד.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה היתה בתוכנית 'פופוליטיקה', בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר, וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן 'התופעה החריגה', האופיינית לתוכניות מעין אלה: אשה חרדית, אם לשני בנים בישיבות הסדר, אך נמצאת בצד הפוליטי התוקף את הישיבות ומצדדת במה שאומר טומי לפיד.

מאז, ראיונות אינסוף בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. בכל דיון בנושא יחסי דתיים-חילונים יש לה מה לומר, ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה בנושא הפורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט נחשף בתקשורת גם סיפור חייה ואורחותיה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן-רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה'ברוך שלא עשני אשה' שבסידור; מרידתה בהוריה, עוד כילדה, על שלא נתנו לה לקרוא 'הארץ'; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו, נדמה לי שעד היום לא הובהר מה עושה את צביה גרינפילד ל'חרדית', פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי, והדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה 'הם מפחדים'.

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מיש-מש המתחיל בפמיניזם, שמציג את מעמד האשה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינים ובקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; ומציג את החברה החרדית כחברה טפילית המתאפיינת בריבוי ילודה, בבטלנות וכמובן בדיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינים ויביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים - לא לפני שיפונו המתנחלים מיישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

הדברים שגרינפילד אומרת על החרדים, שלטענתה היא חלק מהם, פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה רבה כל כך כלפי החרדים, כמו בספר 'הם מפחדים'. את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים ייחסה גרינפילד (בראיון ל'מעריב') לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי. על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.

לא ברור מה מריץ את צביה גרינפילד, אבל ידוע מי מימן אותה.

הגברת גרינפילד עומדת בראש גוף הנקרא 'מִפנה'. לפי הסכם שיש לגוף הזה עם האיחוד האירופי, המטרה הכללית של הפרויקטים שלו "היא לעודד את אלו התומכים בהתנחלויות במיוחד, אך גם את הדתיים המזוהים איתן והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל".

ניתוח בשלט רחוק

החופשה בת החודש שנטלתי מכתיבת טור זה - זו הפעם הראשונה מאז הופעתו לפני למעלה משמונה שנים - נכפתה עלי מפני שנזקקתי לניתוח. ההתלבטות וההכנות סביבו דרשו שיקול דעת ומנוחת נפש, והחלטתי לספר על כך לקוראיי. לדעתי אוכל להביא בכך תועלת לרבים.

ניתוח תיקון בקע

הניתוח עצמו נחשב לניתוח קל - תיקון בקע מפשעתי. אך כפי שאמר לי רופא ידיד: כל ניתוח הוא קל, אם לא אתה צריך לעבור אותו. מניסיוני למדתי שהאמירה הזו נכונה. עברתי ניתוח באותו אזור בגופי לפני כשנתיים וחצי. אותו ניתוח, שנעשה בבית חולים ציבורי, היה כרוך בתלאות ובייסורים לא מעטים - זיהומים, כאבים במשך תקופה ארוכה ועוד תלאות שלא אלאה בהם את הקורא. והחמור מכל: שנה לאחר מכן נתבשרתי כי התיקון לא עלה יפה וכי עלי לעבור את הניתוח מחדש.

דחיתי את ההכרעה מיום ליום עד אשר בראש השנה האחרון הוחשתי לבית החולים בעקבות כאבים עזים. הכירורג התורן קבע כי הניתוח דחוף. בתוך זמן קצר היה עלי להחליט: איפה ובידי מי אנותח (מסיבות ברורות לא אזכיר כאן שמות של מוסדות ורופאים).

בקע מפשעתי (הנקרא גם שבר, הרניה או קילה) הוא פגם בשרירי הבטן הנוצר כתוצאה מהיחלשות נקודתית של הדופן. עקב כך חודר חלק מן המעי אל הבקע ונוצרת בליטה שניתן לחוש בה במישוש. בליטה זו דומה למצב שבו חלקו הפנימי של גלגל אופניים בולט דרך קרע בצמיג. התהליך אינו ניתן לעצירה ללא ניתוח. הוא הולך ומחריף עם הזמן, הבקע הולך ומתרחב, הבליטה הולכת וגדלה - ובשלב מסוים קיימת גם סכנת חיים. המעי הבולט עלול להיכלא בתוך הבקע, ואז נוצר נמק המחייב ניתוח חירום מיידי. הבקע שכיח מאוד - כמה אלפי ניתוחים בשנה - אצל גברים, אך הוא מופיע גם אצל נשים.

בבית החולים הציבורי כבר נקבע לי תור לניתוח. הכירורג שבדק אותי קבע כי יהיה זה ניתוח פתוח, דהיינו: פתיחת דופן הבטן וביצוע התיקון על ידי תפירה או הנחת טלאי (רשת עשויה סיליקון) במקום הבקע. זה היה הרקע להתלבטותי איך ומי ינתח אותי.

בשנה האחרונה, שבה הייתי מודע להכרח לעבור את הניתוח, הקדשתי זמן ללימוד הנושא והבנתי שקיימת חלופה לניתוח הפתוח - שיטת הניתוח הלאפארוסקופי. בבית החולים הציבורי אמרו לי כי הם אינם יכולים להתחייב לבצע את הניתוח בשיטה זו מסיבות שונות (שלא אכנס אליהן כאן, רק אומר שאין לי שום טענה לבית החולים שנהג בי יפה ובעדינות).

קיימתי שורה של התייעצויות עם ידידים, עם רופאים מומחים ועם ידידים שהם גם רופאים, והחלטתי לבצע את הניתוח באופן פרטי, בבית חולים פרטי, ובידי מנתח שהומלץ על ידי כל מי ששאלתי ומבין בנושא.

ניתוח לאפארוסקופי

ניתוח בשיטה זו מבוצע בלי לפתוח את הבטן. דרך חתך זעיר באזור הטבור מוחדר מכשיר בשם לאפארוסקופ, הכולל מצלמת וידאו זעירה, ושני חתכים קטנים נוספים מאפשרים את החדרת מכשירי הניתוח. המנתח רואה את האזור הפגוע על מסך טלוויזיה ומבצע את הניתוח כאילו בשלט רחוק. הניתוח מבוצע בהרדמה כללית, אם כי לדברי הרופא ניתן לבצעו במקרים מסוימים גם בהרדמה מקומית או אזורית.

הניתוח שלי ארך כשלושת רבעי שעה, ונתברר כי היה מסובך מן המצופה. במהלכו נתגלה כי קיים בקע אף בצד השמאלי, וגם הוא תוקן. כך זכיתי בשני סרטים בכרטיס אחד. ההתאוששות היתה קצרה וכבר למחרת בבוקר עזבתי את בית החולים. לא היה כאב ולא נזקקתי מאז אפילו פעם אחת למשככי כאבים. הסימנים היחידים לניתוח היו שלושה חתכים קטנטנים בדופן הבטן שנראו כמו שריטות זעירות. מובן שנזקקתי עוד למנוחה ולהתאוששות מן ההלם המלווה כל התערבות כירורגית, אבל אם יש משמעות בעולם למושג 'ניתוח קל', הרי זה שעברתי עונה להגדרה.

ברור שכל הנאמר למעלה איננו בגדר הדרכה רפואית. את זו יש לקבל רק מרופא.

מה מריץ את שלי

שלי יחימוביץ' אינה העיתונאית הראשונה שעוברת לפוליטיקה, וגם לא האחרונה. עיתונאים הפונים לפוליטיקה הם אלה הסובלים ממה שאני מכנה "תסמונת המלצר של ההיסטוריה".

זוהי אשליה הנוצרת ממגע יומיומי עם פוליטיקאים מקבלי החלטות, אנשי עסקים ובעלי כוח למיניהם. העיתונאי מלווה אותם בכל אשר ילכו, מדבר וכותב עליהם, ומתמלא בתחושת כוח ושותפות למעשה. כמו הפרעוש שרוכב על השור במשל הידוע ומכריז "יחד חרשנו".

הייתי מייעץ לשלי לקרוא מחדש את המשל של קרילוב 'הצפרדע והשור'. קרילוב מספר על אותה צפרדע שבראותה את השור "חפצה אף היא עצמה אליו להשתוות בגודל ועוצמה". ניפחה עצמה הצפרדע עוד ועוד, והמשל נגמר בסוף עצוב: "לגודל שור היא לא הגיעה, אך התפקעה ממאמץ".

כשהכנסת החליטה על גירוש החיפושיות

בימים אלה מלאו 25 שנה לרציחתו של ג'ון לנון, והעיתונות מלאה בסיפורי תהילתו ותהילת להקת ה'חיפושיות'. בשביל בני הדור הנוכחי, החיפושיות הן מוסיקה קלאסית, כמעט כמו באך ומוצרט. בשביל הדור שלי זו היתה מוסיקה מסעירה שהגבירה את פעימות הלב. אבל כש'הביטלס' היו בשיא תהילתם, לא יכולנו לראות אותם כאן בארץ.

ועדת החינוך של הכנסת החליטה אז פה אחד שלא לאשר את בואה של הלהקה לישראל, כפי שניסה ליזום אחד האמרגנים. בתשובה לשאילתה הסביר שר החינוך אהרן ידלין: "מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות, השתוללויות והתפרעויות של בני נוער".