נספח/מסמך הסכם ''עמירב - חוסייני'' שנערך בשנת 1987
|
מי זה משה עמירב ?! (אז והיום)
"תגיד לברק שאני תומך בחלוקת ירושלים. בקיץ 2000 סערה הארץ בעקבות נכונותו של ראש הממשלה, אהוד ברק, לחלק את ירושלים. באותם ימים הייתי יועץ ראש הממשלה לענייני ירושלים, וריכזתי צוות מומחים שהכין חלופות שונות להסדר בעיר. מסקנות הצוות היו חד-משמעיות: יש צורך לחלק את ירושלים. צורך זה נבע מהעובדה שישראל, ב-33 שנות שלטונה במזרח ירושלים, לא הצליחה להשיג את יעדיה בעיר, וזו נותרה שסועה מכל היבט. מסקנה נוספת היתה שיש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין שלום עם הפלשתינאים בפרט ועם העולם המוסלמי בכלל, לבין עיר מאוחדת בריבונות ישראלית". ( הארץ/משה עמירב, 04/01/07)
|
תגיד לברק שאני תומך בחלוקת ירושלים | |||||||||||||||
|
| |||||||||||||||
 | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
ראש הממשלה תר באותם ימים אחר תמיכה ציבורית בעמדותיו. הוא ידע על הקשר הטוב ביני לטדי קולק, ראש העיר לשעבר, וביקש ממני להיפגש אתו ולבקש את תמיכתו בחלוקת העיר. תמיכה כזאת היתה בעלת חשיבות ציבורית וסמלית רבה, שכן קולק נתפש בעיני כל כסמל איחודה של ירושלים ונחשב למדינאי בקנה מידה עולמי. ראשיתה של מערכת היחסים ביני לקולק היתה ב-1973. כמי שראה את עצמו באותה תקופה "מומחה לירושלים", פירסמתי מאמר ביקורתי בעיתון "ידיעות אחרונות", שבו כתבתי כי יש להפסיק את השתוללות הבנייה במזרח ירושלים. התרעתי על הקצאת משאבים לבנייה במקום למקורות תעסוקה, ועל התפשטות מיותרת מזרחה במקום התרכזות במרכז העיר. למחרת הפרסום הוזמנתי לפגישה עם טדי קולק. אחוז התרגשות רבה באתי לפגוש את האיש שסימל בעיני רבים מבני הדור ההוא את "איחוד ירושלים" ונתפש בעינינו כענק. "הורדוס הישראלי", כינו אותו מעריציו, ואילו יריביו כינוהו "מגן האיסלאם". טדי ישב מאחורי מכתבתו הגדולה, כשעל הקיר מאחוריו עשרות דגלים, מדליות, אותות, פסלים ותמונות מהעולם. אחרי שסירבתי לסיגר קובני שהציע לי, הצית לעצמו סיגר ופתח במונולוג של 15 דקות: "איש צעיר, התרשמתי מהמאמר שכתבת ואני מסכים אתך במאה אחוזים. הבעיה היא, שמי שמנהל את ירושלים זו הממשלה ולא אני, ולצערי הממשלה ואני חלוקים על הדרך שבה צריכה להתפתח העיר. אני חושב שהם עושים טעויות היסטוריות. לא נותר לי אלא לצעוק...". הוא המשיך במונולוג ופירט באוזני אחד לאחד את כל הנימוקים מדוע הממשלה טועה. ככל שהמשיך לדבר, גברה תדהמתי: היה זה השיעור הראשון שקיבלתי על הפוליטיקה הישראלית של ירושלים. חילוקי הדעות התהומיים בין ראש העיר לראש הממשלה מבטאים את הניגוד בין ראייתו הרציונלית של קולק את טובת העיר, לראייתן של הממשלות, הנושאות את מיתוס "איחוד העיר". קולק סיים את המונולוג כך: "איש צעיר, הממשלה שלך, כולם שיכורים. יום אחד הם יתפכחו, אבל זה יהיה מאוחר מדי". כעבור שבע שנים התחלנו לעבוד יחד: במסגרת תפקידי כראש הרשות לבטיחות בדרכים נפגשתי עמו פעמים רבות. ב-1989 הוא ביקש ממני לקבל את תיק ההנדסה והתחבורה במסגרת תפקידי כחבר הנהלת העירייה, ובסך הכל עבדנו בצוותא במשך 12 שנה, מ-1981 ועד 1993. נקלענו לוויכוחים בעניין הטיפול בערביי מזרח ירושלים. כיו"ר הוועדה הציבורית להשוואת שירותים למזרח ירושלים טענתי שיש להגדיל את שיעור התקציב העירוני לערבים מ-4% ל-10%, שכן שיעורם באוכלוסיית העיר הוא כ-30%. קולק חלק על עמדתי כי האחריות לתשתיות ולשוויון במתן שירותים לערביי העיר היא של העירייה, בטענה שהדבר הוא באחריות הממשלה. כשהצעתי ב-1989 לאפשר לתושבי העיר הערבים לכונן רשות מוניציפלית משלהם, הוא ראה בעמדתי זו משום ערעור על "אחדות העיר". הוא שיגר לי מכתב פיטורים מתפקידי כחבר ההנהלה, אולם כעבור חודש נרגע וקרא לי ל"שיחת הבהרה". הוא אמר לי: "איש צעיר, ירושלים לא תחולק לעולם ועד. טרם הצלחנו לאחד אותה, אבל אסור לדבר על חלוקתה לשתי עיריות כפי שהצעת. לעולם לא נחלק את ירושלים". השבתי: "כמה שנים עוד צריכות לעבור כדי שניווכח בטעותנו ההיסטורית ונחזור בנו, או, להיפך עד שנצליח סוף סוף לאחד אותה?" הוא ענה לי: "אתה, כמו כל הפוליטיקאים, אין לך ראייה היסטורית. אין לך סבלנות, איש צעיר, ולשאלתך אענה לך: מאה שנים. צריך מאה שנים כדי לאחד את העיר!" חודשים אחדים לפני הבחירות ב-1993 יצאתי בשליחות קולק, בלוויית שרה קמינקר, לפגישה סודית בתוניס עם ראש אש"ף, יאסר ערפאת. נפגשתי עם הוועד הפועל של אש"ף כדי לשכנע את חבריו לקרוא לערביי ירושלים לא להחרים את הבחירות ולהצביע לטדי לראשות העירייה, אך ללא הצלחה. בשובי מתוניס, מאוכזב מהכישלון, השאתי לקולק עצה: "אתה הולך להפסיד. אתה בן 80. אני מציע לך לפרוש מהמירוץ כשאתה בשיא. למה לך להתבזות?" מעריציו במפלגה ובעירייה הציעו לו את ההיפך הגמור: להתמודד בכל מחיר. הוא עשה כדבריהם, והפסיד. קולק, אכול מרירות וכעס, תהה מדוע בגד בו הציבור. בשבילו זו היתה טרגדיה שממנה לא התאושש שנים רבות. אבל קולק היה פוליטיקאי ערמומי שבחר לא להתעמת עם הממשלה ומעולם לא חשב להתפטר כשראה את "מצעד האיוולת" בעירו: הוא הצטרף תמיד למצעד מתוך מחאה ובסופו של דבר היה לחלק ממנו. בספטמבר 2000 יצאתי בשליחות ראש הממשלה לבקר את קולק בבית האבות בשכונת קרית יובל, שם התגורר, כדי לבקש את תמיכתו בחלוקת ירושלים. אז ישב מולי איש זקן, עייף ומריר. הסברתי לו עד כמה חשוב לראש הממשלה שיגיד בפומבי את דברו. לא האמנתי שאצליח לשכנעו, אך לתדהמתי, כמעט שלא הייתי צריך להתאמץ. הוא אמר לי: "איש צעיר, נכשלנו באיחוד העיר. אמור לאהוד ברק שאני תומך בחלוקתה". הכותב הוא מרצה למדיניות ציבורית. שימש בעבר חבר הנהלת עיריית ירושלים | |||||||||||||||
*****************************************************
הוספת תגובה