תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא עקב אחרי נפתולי הפרשה, הוא כזה: פיליפ קרסנטי, מנהל האתר 'מדיה רייטינגס', האשים באתר שלו את הכתב הבכיר של פראנס 2, שארל אנדרלן, ואת עורכת החדשות, ארלט שבת - בהפקה, שידור והגנה חוזרת ונשנית על מעשה זיוף. צריך לחזור ולהזכיר שקרסנטי לא היה הראשון.
ניסיונות לחשוף את הזיוף של סיפור א-דורה התחילו מיד לאחר שידור הכתבה ב-30 בספטמבר 2000. משך השנים זחלו תביעות משפטיות, כתבות עיתונות, ספרים, סרטי וידיאו, סרטים תיעודיים, סדנאות, הפגנות, מסיבות עיתונאים, הרצאות ושאר התרחשויות והתקדמו סנטימטר אחר סנטימטר במנהרה חשוכה.
זה היה יותר מדי עבור שארל אנדרלן ופראנס 2. הם הגישו תביעות דיבה נגד קרסנטי בבית משפט צרפתי. כנראה היו משוכנעים בכנות שאף אחד לא ידרוש ראיות כדי להוכיח או לאשר את האותנטיות של הטייפ של אבו-רחמה. בית המשפט הרשיע לפני כשנה את קרסנטי בהוצאת לשון הרע.
הוא הואשם גם בכך שהשתמש בשפה קיצונית שלא לצורך, תוך הסתמכות על תחקיר לא מבוסס. יתר על כן, בית המשפט קיבל את טענת התובע כי היעדר מחאה על הדיווח של פראנס 2 מצד ממשלת ישראל מלמד כי האשמותיו של קרסנטי לא היו מבוססות. קרסנטי הגיש ערעור, ופרקליטו מארק לוי, הצליח להשחיל את הבקשה לבחינה של החומר הגולמי בישיבת בית המשפט מ-19 בספטמבר, ותפס את הצד השני מופתע ובלתי מוכן.
סצינות אינתיפדה מבוימות
צו בית המשפט הוא משמעותי ביותר, משום שבדיון המקורי לפני שנה התרכז בית המשפט בשאלה האם התחקיר של קרסנטי היה מבוסס דיו, והאם הביטויים שהשתמש בהם היו נאותים, ולא הסכים לדון לגופו של עניין, כלומר בשאלת האותנטיות של הדיווח המקורי על מות א-דורה.
גם אם מתעלמים מהמוזרויות של מערכת המשפט הצרפתית, כדאי להתמקד בחומר הגולמי המצולם שייבחן בקפידה בבית המשפט.
אבו-רחמה העיד בשבועה, ימים אחדים אחרי הריגתו כביכול של א-דורה. הוא אמר אז שחיילים ישראלים הם שירו אל האב ואל הילד ללא הפוגה במשך כ-45 דקות. הוא טען כי בזמן הזה הוא צילם במקוטע כ-27 דקות, וכי הדיווח החדשותי בן 55 השניות, ששודר תוך כמה שעות בכל תחנות הטלוויזיה בעולם, נלקח מתוך אותן 27 דקות. ג'מאל א-דורה, המזדהה כאביו של הילד, מאשר עד היום את גרסת אבו-רחמה לסיוט המצולם.
א-דורה האב, אבו-רחמה הצלם, ושארל אנדרלן הכתב, עומדים על דעתם, כל אחד לחוד וכולם יחד, שהעמדה של צה"ל היתה ממוקמת באופן ישיר בניצב לקיר שאליו נצמדו אותם אזרחים תמימים, וכי הם נראו בבירור מן העמדה , וכי החיילים ירו בהם באכזריות.
לאמיתו של דבר, מול א-דורה ואביו נמצאה עמדה פלשתינית הידועה כ'הפיתה'. ההטעיה המעניינת הזאת עשויה ללמד, שהשלושה התנהגו כאילו האמת הפשוטה על מיקום העמדות והאזרחים בצומת נצרים לא תיחשף לעולם. או שהם האמינו שהאמת הפשוטה, ולא משנה כמה פשוטה ובאיזו צורה משכנעת תיחשף, לא תיקלט.
כך גם לגבי חומרי הגלם שנחתכו ולא נכללו בכתבה. לטענת הצלם, חומרי הגלם האלה מכילים אך ורק תמונות של ג'מאל ומוחמד א-דורה כשהם תופסים מחסה מפני ירי ישראלי כביכול. אנדרלן טיפח ללא לאות את האמונה הזאת בשבע השנים האחרונות, וכשהוא מסתתר מאחורי פרשנות מעוותת של חובת ההגנה על מקורות, הוא מנע בחינה ציבורית של חומר הגלם.
מדי פעם, במין גיחוך מלא ביטחון עצמי, הוא היה מראה את 27 הדקות החסרות לקהל מצומצם אך נבחר, שחזר תמיד אחרי הצפייה כמו תוכי על האמירה שחומר הגלם לא תורם דבר להבנת שערוריית א-דורה.
אבל, עוד לפני שהחומר הוצג בפני בית המשפט, אנחנו כבר יודעים שלרוב המכריע של החומר הגולמי אין שום קשר לסצנה של א-דורה. הפוטאז' הזה מורכב ברובו ממשחקי אינתיפאדה מבוימים ביד גסה על ידי שחקנים פלשתינים חובבנים, שביצעו את פעלוליהם הרחק מטווח הכדורים של מוצב צה"ל בצומת נצרים. סצנות דומות צולמו על ידי צלם פלשתיני של 'רויטרס' באותו יום בדיוק בצומת נצרים. צילומיו של אותו צלם הגיעו לידיו של הפיזיקאי הישראלי נחום שחף, וניתן לצפות בהם באינטרנט.
פרופ' ריצ'רד לנדס מאוניברסיטת בוסטון, מנהל האתר, הוא אחד המיוחסים שזכו לראות את החומר הגולמי שצילם טלאל אבו-רחמה. מבלי לדעת לאיזו צרה הוא נכנס, הראה שארל אנדרלן את הפוטאז' ללנדס, שהוא היסטוריון מומחה לעלילות דם של ימי הביניים. הוא לא העלה בדעתו כי פרופ' לנדס יצפה בצילומים בעין מאומנת ומזוינת היטב.
החומר סותר את גרסת אבו-רחמה
בשלב מאוחר יותר, בהוראת הממונים עליה, הראתה גם העורכת ארלט שבת, את החומר הגולמי לשלושה עיתונאים בעלי ניסיון: דניס ז'אמבר, דניאל לאקונט, ולוק רוזנצווייג. רוזנצווייג יצא בפומבי באמירה שהכתבה על מות א-דורה היא "פרשת הזיוף הגדולה ביותר בתולדות התקשורת". לאקונט וז'אמבר העדיפו לא לפסוק בנושא הסצנה של א-דורה, אבל הם הסכימו לומר בפומבי כי לפחות 90 אחוזים מהחומר הגולמי מורכבים מהתרחשויות מבוימות ומזיופים.
אז מה כל זה אומר לגבי הסצנה של 'מות א-דורה'? האם לא די בזה כדי להסיק שמדובר בעצם בפוסטר מצולם, הפוסטר של הנער שהשיק את 'אינתיפאדת אל-אקצה'. בול תלת-ממדי ענק שהודבק על מכתב רעיל לעולם: ישראל הורגת ילדים פלשתינים.
מה שזה לא יהיה, זה לא דיווח חדשותי כפי שנטען. זה לא קטע דרמטי של 55 שניות שנבחרו מתוך מתוך 27 דקות שתיעדו אירוע רצח. החומר לא מאשר את גרסת אבו-רחמה, הוא סותר אותה לחלוטין (אבו-רחמה מוקלט למעשה כשהוא אומר כעבור זמן, שמעולם לא טען שחיילי צה"ל הם שהרגו את א-דורה).
מנגד, שארל אנדרלן, בקטע שכתב בבלוג של פראנס 2, אומר, שלעונג לו שבית המשפט החליט לצפות בפוטאז' הנעלם. סוף סוף, הוא אומר, יבוא הקץ להטחת הבוץ. כמה נחמד שהוא אומר את זה, אחרי שבאופן שיטתי ולאורך שנים הוא סירב למסור את הקטעים המצולמים לידי צה"ל לצורך חקירה. בתשובה לבקשתו של סגן דובר צה"ל, סא"ל שלומי עם-שלום, מ-10 בספטמבר, לקבל לידיו את החומר הגולמי, אמר אנדרלן שהחומר לא נמצא בידיו, וכי הוא נמצא במשרד היועץ המשפטי של רשת פראנס 2. אבל זמן קצר לאחר מכן הוא הזמין כתב של 'מעריב' לצפות בחומר הגולמי במשרדו בירושלים. באותה עת גמגמה הפרקליטה של פראנס 2, הגב' אמבלר, בבית המשפט לערעורים, שאין לה מושג איפה נמצא הטייפ. ויותר מזה: הרי ניצחונו בתביעת הדיבה מלפני שנה היה אמור כבר לשים קץ לאותה זריקת בוץ. אז מה קרה?
פיליפ קרסנטי הציג במשפטו שנערך בספטמבר 06', כמויות אדירות של הוכחות, הביא עדים רהוטים ותיעוד רב; פראנס 2 הציעה קלישאות שחוקות שתוגברו על ידי מכתב לא מחייב מאת הנשיא דאז ז'ק שיראק, שביטא הערכה כללית לאיכויותיו של העיתונאי שארל אנדרלן. אנדרלן עצמו מעולם לא הופיע בבית המשפט, אבל הוא ופראנס 2 קיבלו אסמכתא מבית המשפט להאשמות שלהם נגד ישראל, שהתבססו על הרשעתו של צלם אחד - פיליפ קרסנטי - שהגיע למסקנותיו על סמך כמות גדולה של ממצאים שנאספו על ידי כמה וכמה חוקרים ומנתחים. הוא הורשע בכוונה רעה ובחריצות בלתי מספקת. התקשורת הצרפתית שבחרה כל העת להתעלם מהפרשה השנויה במחלוקת ומהמשפטים שבעקבותיה, חגגה בהצהרות: האייקון של האינתיפאדה לא בוים!
הקהל באולם היה המום
עכשיו פתאום נראה ההליך המשפטי שנקטו אנדרלן ורשת פראנס 2 כטעות טקטית: שיראק כבר לא נשיא, אנטי-ציונות אינה אבן הפינה של מדיניות החוץ של יורשו, והתברר שקרסנטי יותר חרוץ וחסר פשרות ממה שאנדרלן ורשתו יכלו לדמיין. הוא ערער על הרשעתו ובא לבניין המיושן והבלתי מצויד של בית המשפט עם ציוד הקרנה משלו, ולא שכח להביא איתו גם עורך דין חדש, שברגע מסוים הפסיק את ההקרנה והעלה את התביעה לבחון את חומר הגלם הבלתי ערוך. נציג הרשת דרש להסיר את התביעה, כיוון שהחומר המצולם הגולמי לא היה על סדר היום במשפט המקורי. פרקליטו של קרסנטי טען מנגד, שזכותם של האזרחים להציב סימן שאלה על דיווחי התקשורת ולתבוע הוכחות במקרה של דיווחים מעוררי ספק.
השופטת לורן טרבוק החליטה להתחיל בשמיעת הטיעונים. עו"ד בנדיקט אמבלר, המייצגת את אנדרלן ופראנס 2, חזרה על אותו תסריט שעבד בכל שלושת המשפטים שנערכו בשנה שעברה סביב הפרשה: אנדרלן הוא עיתונאי מכובד; קליקה של פסאודו-מומחים נקמנים, המתודלקים על ידי סוכנות הידיעות הצרפתית-ישראלית "הבלתי אמינה", רודפת את מיסייה אנדרלן; בית המשפט צריך לאשר את ההרשעה המקורית ולשים קץ למופע המביש הזה.
ואז הקרין קרסנטי את אותו דיווח ידוע לשמצה על 'מות א-דורה'. שומעים את אנדרלן מכוונן את קולו המצופה 0.4 קראט: "שלוש אחר הצהרים... נצרים... מהומה... ג'מאל ובנו מוחמד משמשים מטרה לירי המגיע מעמדות הישראלים...". קרסנטי מתערב בהקרנה כל כמה שניות כדי להצביע על אנומליות, תופעות של חוסר עקביות, זוויות ירי... השופטת לא אוהבת את זה. היא רוצה לראות ולהתרשם בעצמה, ללא הסברים. קרסנטי מתעקש. השופטת מתערבת. הוא ממשיך. השופטת מתלוננת עוד פעם אחת ואחרונה, ואז היא נותנת לקרסנטי להוביל אותה דרך סבך הפרטים שנוטים לבלבל או להבהיר את הדברים לכל מי שמאזין או צופה בעין חדשה.
הקהל הקטן באולם היה המום ועו"ד אמבלר היתה בהלם מהחלטת השופטת לסיים את הדיון בבקשה לקבל את חומר הגלם המצולם, והודיעה שאין לה מושג איפה נמצא החומר המבוקש. ב-3 באוקטובר, בעת קריאת ההחלטה הרשמית, התאוששה אמבלר מעט, סידרה קצת את הפריזורה, ומצאה את הטייפ. היא השיבה בחיוב כשנשאלה אם הלקוחות שלה ימלאו אחר צו בית המשפט לפני 31 בחודש. כמה עיתונאי חוץ רבי השפעה מתכננים להיות נוכחים בבית המשפט ב-14 בנובמבר כשתהיה ההקרנה. השאלה היא, האם המדיה הצרפתית האנינה תעז לתת איזו הצצה ביקורתית לעבודתו של טלאל אבו-רחמה, המרופד בפרסי תקשורת בינלאומיים.
לשלול את תעודת העיתונאי
פריצת דרך נוספת היא יוזמתה של עו"ד ניצנה דרשן לייטנר, יו"ר 'שורת הדין', להגיש תביעה בישראל נגד פראנס 2 ושארל אנדרלן על אחריותם להסתה לשנאה באמצעות דיווח חדשותי מזויף. כבר לפני תשעה חודשים תבעה מלשכת העיתונות הממשלתית לשלול מאנדרלן את תעודת העיתונאי שלו.
מנהל לשכת העיתונות, דני סימן, לא נענה עד כה לדרישה, על פי הייעוץ של מני מזוז. סימן עצמו אמר כמה פעמים שסיפור א-דורה הוא זיוף שבושל על ידי טלאל אבו-רחמה, שווק על ידי אנדרלן, וקיבל הכשר מהרשת הממלכתית הצרפתית מתוך כוונה גלויה להשחיר את פניה של ישראל ולבצע דה-לגיטימציה של צה"ל. לאחרונה, ב-23 בספטמבר, במכתב ל'שורת הדין', הוא אישר את קביעתו בכתב כי פרשת א-דורה היא זיוף.
כרגיל, משרד רה"מ עצמו לא איבד הרבה זמן לפני שהרחיק את עצמו מהודעתו של דני סימן, ומשרד החוץ בירושלים ודאי כוסס את הציפורניים עד המרפק בגלל עזות המצח הלא-דיפלומטית הזו. ובכל זאת, ההודעה "הרשמית" הזאת הפכה לניוז. עכשיו זה רשמי: גורם במשרד רה"מ (לשכת העיתונות הממשלתית) מוכן לקבוע, כי "מותו של מוחמד א-דורה" הוא חלק מזיוף.
העניין המחודש בפרשת א-דורה גירה כמובן ביקורת מתגוננת מכמה כיוונים. עלי וואקד, האיש שלנו ב-Ynet, ראיין מיד את ג'מאל א-דורה, שחזר על אמירותיו: הישראלים תמיד מנסים להכחיש את אחריותם, אבל הכדורים הם ההוכחה (אצל מי הקליעים? זה כמובן סיפור אחר לגמרי). הם נורו מנשק ישראלי, הישראלים ירו הישר מהעמדה שלהם שממול למקום שבו הוא ובנו תפסו מחסה.
נחמן שי, דובר צה"ל לשעבר, מצוטט בכתבה של מתיו קלמן (4 באוקטובר, SFGATE.COM), כאומר שאנדרלן הראה לו את הטייפ: "וממה שראיתי, אנחנו לא לומדים שום דבר חדש. אין שם שום ראיה חדשה". שום ראיה חדשה? האם לא לשם כך הוזמן נחמן לצפייה? כל מי שבקי בתיעוד הכתוב יודע שהטייפ מהווה הוכחה חותכת שהצלם אבו-רחמה משקר. הוא העיד שמדובר ב-27 דקות צילום של אירוע א-דורה, והאמת היא שיש שם אוסף של סצנות שונות ואחרות. האם לעדותם של עיתונאים מדווחי אמת ועיתונאים מדווחי שקר יש אותו משקל כאשר מדובר בדיווח על מה שהתרחש, או מה שלא התרחש?!
ישראל הרשמית ניסתה להתחמק
כתבתו המקיפה והיסודית של מתיו קלמן מתחילה בשרשרת טעויות: "מותו מהפך הקרביים של מוחמד א-דורה", נאמר בפתיח, "משודר שוב על מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם, שבע שנים אחרי שהילד בן ה-12 מת בזרועות אביו במטר של כדורים". "מותו מהפך הקרביים", שלא נראה כלל בכתבת 55 השניות, הוא הנחת יסוד בכתבה שאמורה לבחון את הפרשה השנויה במחלוקת. "משודרת שוב ושוב על מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם"? עשרות מאמרים, בלוגים ומסרים על הנושא ממוחזרים ברגעים אלה; אף אחד מהם לא מזכיר הקרנות בטלוויזיה. ודאי לא בצרפת. "הילד בן ה-12 מת בזרועות אביו במטר של כדורים". הוא לא נראה אף פעם בזרועות אביו. ו"מטר הכדורים" הוא כמה יריות בודדות הפוגעות בקיר ומחטיאות את הצמד בהרבה.
קלמן טוען, ש"גורמים ישראליים רשמיים... בילו את השנים האחרונות בניסיון להוכיח ש(הילד) נהרג מכדורים פלשתיניים". קשקוש. ישראל הרשמית ניסתה להתחמק מהפרשה ולהתעלם ממנה עד כדי כך, שבפסיקת בית המשפט הצרפתי מאוקטובר 2006 צוינה אדישותם של כל הגורמים הישראליים כאחת הסיבות לדיסקרדיטציה של ממצאי קרסנטי. חרף מאמציו הכנים לתת ביטוי לשני הצדדים, מתיו קלמן פשוט לוקה בהיעדר מידע בסיסי כחומר רקע להתפתחות הפרשה.
אבל לאחד כמו גדעון לוי ('הארץ') פשוט לא איכפת. הוא חושף את אגרופו ומכה בו על חזם של חושפי הזיוף של א-דורה: בעיניו הם אלה שמנסים לעוות את התמונה. העמדה המתוסבכת שלו נפתלת ומקרקשת מתמיד. למי בכלל אכפת, הוא אומר, אם הדיווח על א-דורה היה מבוים או שאכן מדובר בסקופ עיתונאי? מה זה משנה, למה להיות מוטרדים מאפשרות של זיוף אחד, כש'בצלם' מנופף בגופותיהם של 850 ילדים הרוגים?
אך האפקט של סצנת א-דורה והשיטה שעומדת מאחוריה הם דבר בפני עצמו: "ישראל הורגת ילדים פלשתינים" זה ממש לא אותו דבר כמו "במסגרת העימות של הפלשתינים עם ישראל נהרגים גם ילדים". סצנת מותו של א-דורה נועדה לשרת בדיוק את המטרה הזאת: להצדיק את ההאשמה הגורפת שישראל – או הציונים או היהודים – הורגים ילדים פלשתינים. גדעון לוי גורס שמנסים לנצל מצב שבו א-דורה אחד מתגלה כמזויף, כדי לאזן או למחוק מאות מקרים של הרג ילדים שכאילו לא התקיימו בגלל שלא זכו להיות מצולמים. אבל למעשה, הזיוף של א-דורה, שנועד לקבע את התודעה שישראל רוצחת ילדים בכוונה, נוצר ל פ נ י שנהרגו ילדים אחרים. גדעון לוי ותומכיו הנלהבים טוענים שעל ישראל לחדול מלנגן על המקרה הבודד הזה ולהתמודד עם האשמה הכללית שלה.
לשקר כדי להיות דוברי המצפון האוניברסלי
אך מדוע הם עצמם לא יכולים לחדול מלפרוט על המיתר הזה? הם לא יכולים להרפות מא-דורה כי הוא הפך למיתוס. הוא מעניק להם את הכוח להגיד שהישראלים הם רוצחי-ילדים פלשתינים חסרי לב. וגם שארל אנדרלן לא יכול להרפות מהסיפור השקרי, כי לדיווח החדשותי שלו כביכול מה-30 בספטמבר 2000 אין כל משמעות אם מוציאים מתוכו את כוונת הזדון המרושעת והפלילית של הישראלים. בלי האמירה המובלעת לגבי כוונת הרשע הישראלית שמאחורי הרצח, כל הסיפור צונח ומתפורר.
כך גם הצמד טלאל אבו-רחמה וג'מאל א-דורה לא יכולים להרפות מהקביעות המגוחכות שלהם, שלא עומדות בשום ביקורת עניינית, בדבר מטחי אש מכוונים שנמשכו 45 דקות על האב ובנו, כי הסיפור הזה מוכיח שהישראלים הם רוצחי-ילדים צמאי דם. וכך, גם אם הסצנה של א-דורה מזויפת, מותר להגן על השקר כי הוא מסייע לחשוף את האמת - להוכיח את טבעם השטני האמיתי של הישראלים.
גדעון לוי ושארל אנדרלן, שמאשימים את ישראל ברצח ילדים שיטתי, זקוקים לעלילת הדם של א-דורה גם כדי לפרכס את האגו המנופח שלהם. הוא נותן להם להיות דובריו של המצפון האוניברסלי. נראה שהגיע הזמן להגיש תביעות על נזקים.
