"מעשה הבגידה של ביילין שהסגיר לידי מחלקת המדינה את תוכניתו של פיקוד דרום לחסל במבצע צבאי את קברניטי הטרור של החמאס בקיץ 2003 "

החיזיון של גדודי חיילים צועדים לתוך כפרים ומגרשים אזרחים בכפוף לרצון הברזל של ראש הממשלה קוסם לרבים המחפשים דמות אב חזקה. צה"ל מוצא עצמו על הגבול בין היותו צבא הגנה לישראל לבין הפיכתו למיליציה בשירות ההנהגה.

נראה שהמשימה הבאה של כוח המשימה לפינוי היישובים תהיה לחסל את בנימין נתניהו ובמקביל לערער את אמון הציבור הדתי-לאומי בהנהגתו, תוך חיבוק מפייס לציבור המתנחלים, בייחוד אלה שנעקרו מבתיהם. כשאני אומר "כוח המשימה", זה כולל עיתונים וכמה כלי תקשורת. אני נזהר מהכללות.

כבר ביום העקירה של חומש ושא-נור התפרסם סקר שמראה על "היפוך מגמה" בקרב מתפקדי הליכוד, שרון – 36 אחוז, נתניהו 28 אחוז. הפרש הנתונים בין הסקר הזה לבין סקר שערך פרופ' יצחק כץ מ'מאגר מוחות' מלמד על מאמץ מיוזע להשיג את התוצאה הזאת. הנתון הנכון הוא לגבי שיעור התמיכה בשרון. 36 אחוז תמיכה בשרון, גם בקרב המתפקדים וגם בכלל הציבור, וזהו שיעור תמיכה נמוך. בסקר של פרופ' כץ שהתפרסם בתוכניתו של נסים משעל התוצאות הן 37 אחוז לשרון, 44 אחוז לנתניהו ו-12 אחוז ללנדאו. זה מלמד על עלייה בתמיכה שמקבל נתניהו בקרב המתפקדים. מחנה מתנגדי שרון בליכוד הוא היום 56 אחוז. זה הפרש עצום. בסקר המצוי בידי אנשיו של נתניהו, כאשר לנדאו איננו בתמונה, התוצאה היא 48 לנתניהו מול 34 לשרון. על השאלה מי לדעתך ינצח בהתמודדות 57 אחוז אומרים נתניהו ו-30 אחוז שרון. ועל השאלה האם אריאל שרון מושחת, עונים 50 אחוז ממתפקדי הליכוד – כן.

בקרב הציבור, האפקט של מבצע העקירה הוא של פחד מהול בתחושת רווחה על שהצד הטכני של הפינוי, שנראה כל כך מסובך ומורכב, נמצא מאחורינו. כאשר גדודים על גדודים של חיילים ושוטרים צועדים אל תוך יישובים אזרחיים ומגרשים את יושביהם מהבתים, בכפוף לרצון הברזל של ראש הממשלה, הרושם שזה יוצר בקרב כלל האזרחים הוא של הכנעה וחדלון אונים. מה שנראה ככניעה של המפונים הוא סמל למה שמרגישים אי שם במוח האחורי כלל האזרחים, גם אם הם מסכימים עם המהלך. זה רושם של שלטון חזק ומקור סמכות יחיד שכל הרשויות סרות למרותו. זה בהחלט עלול לקסום לרבים בציבור. מי שזקוק לדמות אב ולמנהיג חזק מוכן לקבל את האב הזה גם ברשעותו וגם כשהוא מכה את ילדיו.

זה הזמן להזכיר

שלטון כזה בעצם מהותו גורם לדלדול משאבי הרוח ויכולת העמידה וההתנגדות של הציבור במאבקים העתידיים של ישראל מול האויבים מחוץ. הסכנה היא של דמורליזציה של הציבור הלוחם, שבירת רוחו, אל מול הכוחות התבוסתניים בחברה הישראלית, שחוגגים עכשיו וחשים כמנצחים.

דניאל פייפס, במאמר שפירסם השבוע ביו-אס-איי טודיי, רואה בצעדיו של שרון מגמה התאבדותית שכבר איפיינה במהלך ההיסטוריה כמה משטרים דמוקרטיים שכרעו תחת הלחץ התוקפנות נגדם. הוא השווה את צעדיו של שרון לצרפת בשנות ה-30 שגילתה חולשה גורלית נוכח האיום המתגבר של משטר היטלר בגרמניה.

לשרון יש כמובן אחריות אישית כבדה למהלך הזה, אבל יחד איתו אשמים בכך יצחק רבין ז"ל ושותפו של שרון שמעון פרס. זה הזמן להזכיר כי מי שאיפשר לרצועת עזה ולחלקים נרחבים ביהודה ושומרון להפוך לבסיסי טרור בעלי עוצמה רבה הם אותם מנהיגים ישראלים שבמסגרת הסכם אוסלו סיפקו נשק וטריטוריה עצמאית לאש"ף בראשותו של יאסר ערפאת. קברניטי הביטחון בישראל מדקלמים היום כי טרור היה מאז ומעולם וטרור יהיה בעתיד, ובכך מסירים מעצמם אחריות לתפקיד שהם אמורים למלא. נכון שטרור ערבי שיטתי קיים מאז 1920 בערך, אבל יישובי הספר בנגב המערבי ומצפון לעזה לא חטפו ירי מרגמות ורקטות מאז שנות השישים. שרון העדיף את נוחות הצבא, שמעדיף תמיד קווים קצרים ונוחים ודואג למשמעת ולשלמותו, וזה לגיטימי. הוא העדיף נוחות מדינית זמנית. ואם 10 אלפים אזרחים צריכים לשלם על שני השיקולים האלה את המחיר, שרון היה מוכן להקריב אותם.

32. פרק י''ד: ''ויהי היום, ויהזה דון קיחוטה, בעל החלומות''

זה הזמן גם להזכיר כי מי ששבר את חוקי המדינה וכללי המשחק בחברה הישראלית היו שמעון פרס, יוסי ביילין ואנשי יוזמת ז'נבה, וסרבני האליטה מחיל האוויר ומסיירת מטכ"ל, אלה שחובשים את קסדת הטייסים כמו פאת תלתלים מפודרת בחצרו של לואי קטורסה. יועצו של שרון דב ויסגלס אמר זאת במפורש תוך כדי ניסיון לא להתגרות בהם, שהרי הם עכשיו בעלי ברית של שרון. אין חוק שאוסר על ראש ממשלה לשבור קו באמצעות רוב שנשען על קולות חברי הכנסת הערבים. אבל זהו מצב בלתי נסבל, שמאפשר למנהיג ישראלי לדכא את רצונו של הרוב היהודי הלאומי פעם אחר פעם, באמצעות צירוף כוחות אנטי-ציוני. ושוב, מי שהתחיל בזה היו רבין ופרס, ואחריהם אהוד ברק.

שרון המשיך בקו הזה. במקום לנהל מלחמה ציבורית יעילה נגד חבורת ביילין והסכם ז'נבה שלהם, הוא נבהל ויצא עם יוזמה חד-צדדית משלו. שרון, בברית שכרת עם שמעון פרס עוד ב-2001, איפשר לפרס ולביילין לבלום מהלכים צבאיים מכריעים. שני המקרים הבולטים הם היוזמה של פרס במגעיו עם ערפאת ועם יושקה פישר לבלום את ישראל לאחר פיגוע הדולפינריום, ומעשה הבגידה של ביילין שהסגיר לידי מחלקת המדינה את תוכניתו של פיקוד דרום לחסל במבצע צבאי את קברניטי הטרור של החמאס בקיץ 2003  (ראה ספרם של עפר שלח ורביב דרוקר 'בומרנג').

36. אמצעי התקשורת מתעלמים לחלוטין מגילויי הספר 'בומרנג'

ד''ר ביילין וד''ר הירשפלד בגדו במדינת ישראל!!

ביום חתימת ההסכם באוסלו, ביילין לא היה על בימת הכבוד...

יוג'ין רובינסון רואה פוגרום

באיגרת שלו לחיילי צה"ל ערב ההתנתקות ציטט הרמטכ"ל דן חלוץ מדברי דוד בן-גוריון לגבי צה"ל וכפיפותו לרשויות המוסמכות של המדינה, הממשלה והכנסת. באותו ציטוט מזהיר בן-גוריון כי ביצוע מדיניות הממשלה על ידי צה"ל נועד למנוע מהצבא להפוך לסכנה לעם; חייליו עלולים, לפי בן-גוריון, להפוך לקלגסים. בן-גוריון לא התייחס לשילוב בין השניים: ציות לדרג המדיני שבמסגרתו הופך צה"ל למסוכן לעם.

הנה מה שכתב בסוף השבוע שעבר עיתונאי שחור, עורך בוושינגטון פוסט, יוג'ין רובינסון: "כפי שהדברים נראים בטלוויזיה, המהומה ברצועת עזה נראית לא פחות מאשר פוגרום: חיילים גוררים יהודים מבתיהם, בניגוד לרצונם, לצורך פינוי מיידי והרחקה לתמיד מהמקום שלהם. האם זה משנה שהחיילים גם הם יהודים? לאותם יהודים שמובלים מביתם זה לא משנה. האם זה משנה שכמה מהמוחים המשולהבים ביותר אינם מתגוררים בכלל בחבל עזה והם נמצאים שם רק בשביל העיקרון? זה לא משנה, כאשר אנחנו זוכרים את כל 'רוכבי החופש' של תנועת שוויון הזכויות שהגיעו ממסצ'וסטס וממישיגן, ולאו דוקא ממיסיסיפי".

רובינסון אומר שהמהלך נראה לו נכון מבחינה גיאופוליטית והיסטורית – בייחוד כשצופים בו מגובה רב (אולי בתמונת לוויין, אולי מאף-15 בגובה 30 אלף רגל?) – "אבל אני לא יכול לצפות במראות האלה מעזה ולהתעלם מהטרגדיה שנצפית בגובה העיניים. הניחו בצד את התיאטרון הפוליטי, ילדים פשוט נזרקים מבתיהם", כותב רובינסון ממרחק אלפי מיילים, במערכת הנינוחה והמבודדת של הוושינגטון פוסט. "...אף שאני מחזיק בדעה שלא ייכון שלום במזרח התיכון בלי שישראל תצא מהשטחים, עדיין אני חש זעזוע עמוק מהמראה של יהודים נזרקים מבתיהם במהלך של – הבה נודה בזה – טיהור אתני".

עוד אני מפנה את רב-אלוף דני חלוץ לדברים שכתב אחד מקודמיו האגדיים בחיל האוויר, בנימין פלד המנוח, על מעמדו הבלתי מוגדר בחוק של צה"ל, המתבטא בהגדרה הדיפוזית של מעמד הרמטכ"ל. הממשלה מוגדרת כמפקד העליון של צה"ל, אך לצה"ל אין מעמד עצמאי עם תפקידים מוגדרים כמו בצבא ארה"ב או בצבאות אחרים במערב. כתוצאה מכך הוא נמצא בימים אלה על הגבול שבין היותו צבא הגנה לישראל לבין הפיכתו למיליציה בשירות הנהגת היישוב, כפי שהיתה ההגנה עד הקמת המדינה. צה"ל נמצא בסכנה של הפיכתו לשירות נוסף שכמו השב"כ והמוסד מנוהל ממשרד ראש הממשלה.

המאמן שמתרגל להפסדים

צה"ל גילה בחמש השנים האחרונות נכס אסטרטגי חדש, שמהווה בעבורו תחליף קל לתורת הביטחון הקלאסית שלו משכבר הימים. זהו הציבור הישראלי, עם ישראל. פתאום גילו בצה"ל שלציבור הישראלי יש כוח עמידה ויכולת ספיגה. ושני הרמטכ"לים הקודמים התנהגו כמו מאמן כדורסל ממודל חדש: במקום להכין את קבוצתו לניצחונות ולהביא הישגים על המגרש, עוסק המאמן בחינוך הקהל כדי שזה יתרגל להפסדים ויפסיק לדרוש ניצחונות.

כרגע אין סימנים שדן חלוץ חורג מהקו הזה. גם הוא מוכן להשלים עם טרור מרצועת עזה המפונה וירי רקטות על ישראל, משום ש"טרור תמיד היה ותמיד יהיה", ויש גם הערכות שונות, אולי יותר אופטימיות. הגישה הזאת פירושה הפנמה של תורת המלחמה שמכתיב הצד השני.

לצמרת צה"ל חילחלו בשנים האחרונות קצינים מסוגם של יצחק איתן, עיבל גלעדי וגיל רגב, שהתבטא בנחרות בוז כלפי מתיישבי גוש קטיף המפונים, ואמר שהכאב היחיד שלו הוא על החיות שנשארו מאחור. המשותף לכולם הוא תבוסתנות, השלמה עם התמוטטות הביטחון, וחוסר רצון להילחם. איך קצינים כאלה מגיעים בכלל לעמדות כל כך בכירות בצה"ל? התשובה כנראה היא שהם היו טובים ומועילים לארגון – לצה"ל כארגון – אך המטרה שלשמה קיים הארגון נשכחה מהם. הם הצטיינו כנראה כמפיקי עבודת מטה כבקשתך, אך לא הפנימו את המטרה העיקרית שבעבורה עם ישראל משלם להם את המשכורת. בגישתם זו הם זכו בעיתונות אוהדת, ואילו מפקדים בכירים שהצטיינו בלחימה, כמו אל"מ ארז צוקרמן והתא"לים גדי שמני, עימאד פארס ושמואל זכאי, עברו תהליך של רצח אופי בתקשורת.

דן חלוץ עבר את זה על גופו, ועכשיו נדמה שהוא נהנה יותר מדי כשהוא עושה זאת ברביעייה עם בן כספית, יואב לימור ומנשה רז בטלוויזיה. חלוץ מסוגל לחולל את המפנה הדרוש בצה"ל. בתנאי שימצא בתוכו את אומץ הלב הציבורי, וינתק את צה"ל מתעמולה פוליטית פנימית במסווה של שיעורים בדמוקרטיה ובאזרחות.

נתקצר העולם בשלושה ראשים

אז בסוף איליה אהרנבורג, מיכאיל שולוחוב ומקסים גורקי של הקו המפלגתי המקומי אמרו את דברם. רבים העירו על כך שברגע היסטורי כל כך קשה ושנוי במחלוקת בתולדות המדינה, הפוליטרוקים הספרותיים עוז, יהושע וגרוסמן ספונים להם במשרדי הליטרטורנייאה גזטה ומשוחחים על היבול העונתי של הפרסים הספרותיים. אבל השבוע הם אמרו את דברם; בגסות, בשקרנות, בהטפת מוסר.

לא, הם לא ראו את הדברים כפי שרואה אותם עיתונאי שחור, הרגיש לפגיעות גזעניות ולהתעללות בחלשים. הם רואים זאת בראייה היסטורית רחבה. עוז, כמו ילד, אומר למתנחלים שעכשיו הם מרגישים כמו שהשמאל הרגיש במשך עשרות שנים. כאילו שמישהו בימין פגע באיזושהי צורה בחייהם של אנשי השמאל, כאילו שהוצבה איזו חסימה של כוח משטרתי-צבאי במסוף הטיסות היוצאות ליריד הספרים בפרנקפורט או לשנת שבתון באוקספורד, או כאילו שבולדוזר נכנס כדי לגלח את קיבוץ חולדה או לפחות את בניין המכון הישראלי לדמוקרטיה ברחוב פינסקר בירושלים.

לאחרונה פורסם בספר מחקר ראשון מסוגו על ההבדל בין שקר לבולשיט, וסליחה על השימוש בביטוי. הספר נקרא 'הכל אודות הבולשיט' וחיבר אותו הארי פרנקפורט, פילוסוף של המוסר מאוניברסיטת פרינסטון. המוטו הספרותי הוא "לעולם אל תשקר אם אתה יכול לחלץ את עצמך בעזרת קצת בולשיט". דווקא אלה שנזקקים לשקר בולטים לטובה, כיוון שהשקר מלמד על יחס לאמת. ראש הממשלה שרון הוא דוגמה טובה לזה. השימוש שלו בשקרים נועד להסיט אותך מהאמת. לעומתו, מקורביו כמו ויסגלס וגלעדי הם אנשי הבולשיט. האמת איננה כלל גורם בשבילם. הם בכלל לא נמצאים על הסקאלה שבין אמת לשקר, הם התנתקו מכוח המשיכה של הפלנטה הזאת.

אצל עמוס עוז זה בעיקר מחלקת הבולשיט, אבל רואים בשקרים שלו ניצוצות של יחס לאמת. אבל אצלו זו אמת גבוהה, לא אמת עובדתית מוצקה, כפי שהודה אפילו בקשר לספרו האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', שם בדה ושכתב אפיזודות כדי שישקפו את האמת הרצויה לו לגבי הערבים.

כשמת סטלין כתב משולם גרול, שהפך לימים לאחד ממייסדי החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כי "נתקצר העולם בראש". גרול הצליח להוכיח כי סטלין היה גדול הפילוסופים מאז סוקרטס. בשבועות האחרונים התקצרה קומתם המוסרית של אנשי הרוח של השמאל לפחות בשלושה ראשים.

 הסכמי אוסלו

****************************