ברוכים הבאים לבלוג של פילוביץ' שחף
בישראבלוף מגלה פילוביץ שחף לעם ישראל
את כל מה שהתקשורת מקפידה להסתיר

מי חטף את אלי תבור? האם עו''ד אמנון זיכרוני היה שותף לביום החטיפה.........?!

Israblof.com אלי אשד, המימסד, רוטר 11.12.2007 01:14
המימסד- ''מי שולט בישראל'' ??

המימסד- ''מי שולט בישראל'' ??


אמנון זכרוני, היום אחד ממקובלי הממסד. זיכרוני הינו איש שמאל, פאציפיסט, שנפצע בגיל 20 התקפת ממחבלים בקבוץ יזרעאל, כי סירב לשאת נשק, בשמירה. האיש היה שנים רבות יד ימינו של אורי אבנרי ללוחמה בשב'כ ובשלטון מפא'י בארץ, ועזר לביים עם אלי תבור חטיפה, לכאורה,בידי 'כוחות החושך'. @ זוהי תכונה שמלווה את העם הנבחר, בשלושת אלפים השנים האחרונות. וכך כתב, גדול הוגי הדעות של עמנו בתקופת בית ראשון: מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה. חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי. עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת. תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה. עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן. (ישעיהו פרק כא )



  פרק ז' - ''לאומנים, דתיים, אופוזיציונרים''

עוז יעוז נגד העיתונאים
מאת: אלי אשד

תקשיבו היטב, פיסטוקים, ובלי רעש, ואל תתחילו לרעוד מפחד, כמו עלים נידפים ברוח, אם בעוד דקה או שתים תעמדו פנים אל פנים מול אחת המזימות השטניות ביותר של מרגלי האויב.

אכן, מזימה פושעת, והסכנה תלך ותגבר מרגע לרגע, אך כבר עכשיו טוב אם תדעו דבר אחד חשוב: ידם של הנועזים היא לבסוף תמיד על העליונה.

ותאמינו או לא: כל הדברים שאני עומד לספר לכם נמסרו לי בסודי סודות ולכן בקשה אחת לי אליכם - יד לפה. כי פעולותיו של עוז יעוז הן סודיות ביותר ומה שהאויב יידע פחות זה לטובת כולנו.

(ההקדמה לספר, עוז יעוז נגד תניני פרעה, מאת "עידו סתר " ( חזי לופבן ), 1963)

כלי התקשורת בישראל מתגאים תמיד בהיותם חופשיים יותר מכל ארץ אחרת באזור , חופשיים יותר מאלה שבמרבית מדינות העולם , חופשיים כמעט כמו אלה שבארצות המערב , ויש צדק מסוים בטענות אלה . אולם מטבע הדברים ולאור מצבה הביטחוני המסוכן תמיד של ישראל יש לחופש זה מגבלות חמורות , ויותר מכל מגבלות אלה קיימות לגבי הטיפול בנושא השירותים החשאיים של ישראל.


עד היום מופעלת צנזורה קפדנית באופן מיוחד יש את כל מה שקשור לארגוני השב"כ המוסד ולשירותים החשאיים בכלל .הצנזורה מטילה מגבלות חמורות על כלי התקשורת בטיפולם בעניינים אלה ורק ארגונים שאינם רואים עצמם כמחויבים לצנזורה יכולים להעלות שאלות חמורות באמת לגבי פעילויות השירותים החשאיים . כל כך סודי היה כל מה שקשור לשירותים החשאיים עד שלשנים האחרונות ממש אסור היה אף לפרסם בכלי התקשורת את שמותיהם של העומדים בראשם .


בנושא זה היו התנגשויות חמורות יותר בין התקשורת והממסד השלטוני כמוהם לא ניתן למצוא לגבי שום תחום אחר , התנגשויות שהעמידו מדי פעם בסימן שאלה חמור את עצם נושא חופש העיתונות בישראל, אבל גם את האמינות העיתונאית של המדווחים בנושאים אלה. בכתבה זאת ניתן סקירה של הפרשיות החשובות בתחום אפל זה של הנושאים הסודיים מכל .


העולם הזה נגד "מנגנון החושך"

עד שנות השבעים ואף השמונים נמנעו כלי התקשורת "הממסדיים" לעסוק כמעט לחלוטין בנושא השירותים החשאיים המוסד וה.ש.ב " ( השב"כ כיום ) .עד לשנים האחרונות אסור היה אף לפרסם את שמות העומדים בראשם שלא לדבר על תמונותיהם וכל מידע אחר הקשור בהם . עצם קיומם היה כמעט סוד כמוס.


עד כמה שאפשר לשמור על סוד כזה במדינה כמו ישראל.

אבל היה מגזין אחד שעסק באופן קבוע ואובססיבי בשירותים החשאיים ,זה היה מגזין "העולם הזה " בעריכת אורי אבנרי ושלום כהן . "העולם הזה" שהיה עיתון אנטי מימסדי במובהק והירבה לתקוף את הממסד הן על טיפולו בשמאל הקיצוני והן על טיפולו בימין הקיצוני ראה טעם לפגם במיוחד בשירות החשאי "המוסד" ובעיקר ה ה"ש.ב" שבראשו עמד עד ראשית שנות השישים איסר הראל .


את הארגון עצמו היה קשה להזכיר בפירוט בגלל הצנזורה אבל העולם הזה מצא דרך לעקוף את הצנזורה הוא נתן ל"ש.ב" את הכינוי "מנגנון החושך ". כפי שהגדיר אותו אבנרי באחד ממאמריו מ-1953 השירות החשאי של מדינת ישראל הוא : מוסד ממשלתי בלתי רשמי, ,חסר מעמד חוקי ,הניזון מכספים ציבוריים הנזקפים על חשבון סעיפי תקציב כוזבים..מוסד זה קשור עם הבולשת הפוליטית ..הוא כפוף באופן פורמאלי לדוד בן גוריון ולמעשה אינו אחראי בפני איש ,כי איש אינו יכול לבדוק את אמיתות מסקנותיו".


במהלך שנות החמישים "העולם הזה" הקפיד לבצע דמוניזציה ממש של השירות החשאי במאמר אחרי מאמר על "מנגנון החושך" ועל העומד בראשו ( שאת שמו כמובן אסור היה להם לפרסם). איסר הראל מצידו רחש שנאה תהומית למגזין וגישתו האנטי ממסדית הקיצונית וראה באורי אבנרי סוכן סובייטי. אבנרי סיפר מאוחר יותר שנודע לו ממנחם בגין ש הראל פנה לבגין בבקשה שיתמוך כראש האופוזיציה בהעמדתו לדין של אבנרי כסוכן סובייטי אך בגין סירב לתמוך בכך.


המגזין היה כל הנראה תחת מעקב תמידי. אבנרי כתב באירוניה פעם לקוראים שהוא מרגיש רע מאוד כלפי הקוראים על שחלק כה גדול מכספי המיסים שלהם מוצא על "מנגנון הבילוש המסועף , המופעל נגד העולם הזה והוא עולה לפי האומדנה חצי מליון ₪ לשנה.


"שואל אני את עצמי: האם יש לי הזכות המוסרית לדרוש ממך להמשיך ולממן מכספך ... שהרווחת בזיעת אפך , את כלכלת האנשים הבולשים יומם ולילה אחרי חברי המערכת , ,המתקינים בדירותינו ובמשרדינו מכשירי האזנה , המקליטים כל מילה מדברינו בטלפון המצלמים אותנו במצלמות סתר .....


נראה שבמגזין שררה במשך השנים אווירה פרנואידית משהו ולא בלי סיבה . עיתונאים של המגזין סיפרו לי שהם חשדו תמיד בעיתונאים אחרים ( שבשמותיהם נקבו ) כי הם סוכני שב"כ "שתולים " במגזין.אם אכן כך היה מי יודע ? רק הנוגעים בדבר יודעים.


החוקרת ניצה אראל שפירסמה לאחרונה עבודת דוקטוראט על תולדות העולם הזה חיוותה את דעתה על סמך ראיונות שונים שיתכן שהמעקב אחרי אורי אבנרי נמשך עד עצם היום הזה ( או בכל אופן כך אבנרי חושב ), מה שאומר שהמדינה הוציאה כספים רבים מאוד לאורך השנים על אבנרי ונשאלת השאלה האם אכן היה טעם בהוצאת כספים אלה.

לשיאה האבסורדי היגיעה הוצאת כספים זאת, כאשר השב"כ מימן הוצאת מגזין שכל מטרתו הייתה להילחם " ב"עולם הזה".

העולם הזה נגד המגזין רימון

אפילו בימים האפלים ביותר של גרמניה הנאצית ...אפילו בשעות השחורות ביותר של ברית המועצות הקומוניסטית... לא היה תקדים לדבר הזה ששירות חשאי יקים לעצמו מגזין .

( אלי תבור בראיון )

המדובר היה בשבועון בשם "רימון " שהחל לצאת לאור באוגוסט 1956 . הכסף למימונו היגיע בחשאי מאיסר הראל שגייס אותו במשרד האוצר ומפא"י , אם כי המגזין הכחיש בתוקף שיש לו מקור "מפלגתי " כל שהוא והיציג את עצמו כ"עצמאי" בדיוק כמו העולם הזה. העורך הראשי שלו היה הסופר שלמה טנאי והעורך האחראי היה עיתונאי צעיר בעל דעות ימניות בשם חזי לופבן. עוד אנשים בעיתון כללו את המשורר דוד אבידן את אוהד זמורה ויעקב אגמון . אם כי המגזין זכה להצלחה בראשיתו מגזין מצולם הרי בהמשך הזמן התגלתה מטרתו האמיתית : להיות שופר של השלטון כנגד ה"עולם הזה" ( או "מגזין הארס "כפי שכונה שם ) שזכה בו מידי גיליון להתקפות קשות ביותר ואבנרי הואשם בו במאמרים שונים של לופבן כסוכן של המפלגה הקומוניסטית הישראלית .


חזי לופבן :

כאשר עבדתי שם לא ידעתי מי עומד מאחורי המגזין אם כי המטרה שלו הייתה ברורה וידועה והיא תאמה בהחלט את דיעותי שלי.אף אחד לא נתן לנו הוראות מגבוה אבל מצד שני כאשר היינו זקוקים למידע בנושאים שונים שקבענו לעצמנו, איסר הראל שהיה "ידיד העיתון " היה מספק לנו את המידע. השגיאה שלנו הייתה שהתמקדנו יותר מדי במאבק נגד ה"עולם הזה " כי זה שיעמם את הקוראים .

אכן השימוש בשיטותיו של "העולם הזה " כנגד המקור התברר כטעות. "רימון" שנפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה" ( וסגנונו אף היה פרוע וקיצוני יותר ) לא הצליח לפגוע במעמדו וביוקרתו של המקור ורק חיזק את ההילה שסביבו כאויב הממסד .רימון התמוטט במהרה וחזי לופבן הפך מאז לסופר תחת השם הבדוי "עידו סתר " ובין השאר פירסם סידרת ספרים ידועה על סוכן "מוסד" נועז בשם עוז יעוז ועל מאבקו הבלתי פוסק בסוכני ריגול שטניים ובבוגדים ופרובוקטורים מבית.


ובנתיים החל ה"מאבק" בין "העולם הזה " והש.ב לקבל תפניות מוזרות ביותר .


מי חטף את אלי תבור ?

זוהי מלחמת בני אור בבני חושך ..מולנו אנשי האפילה .הם מסתתרים מאחורי מנגנוני החושך ,כמעט ואי אפשר לראות את המפלצת כולה , על כל אבריה . התקפותיה נעשות מאחורי הגב ,בחסות מסך סמיך של שקרים ופרובוקציות... אבל זהו רק סיבוב אחד בקרב עתיק יומין –הקרב של המעטים נגד הרבים של האדם החופשי נגד המכונה הדורסת .


( מתוך מאמר המערכת של אורי אבנרי על פרשת אלי תבור 1957 )

ב-1957 נעלם העיתונאי הבכיר של העולם הזה , אלי תבור למשך יום שלם. הוא הופיע לבסוף בבגדים קרועים ומזועזע והסביר את היעלמו בפני אנשי עיתונו בטענה שנחטף בידי חבורה שלמה של אנשי "מנגנון החושך " שחקרו אותו במשך שעות רבות במתקן מיוחד לגבי עניינים פנימיים שונים הקשורים ב"עולם הזה". אנשי העולם הזה קיבלו ללא היסוס את טענותיו של תבור ופירסמו כתבות נרחבות שבהן האשימו את "מנגנון החושך " באחריות ל"חטיפתו ולחקירתו תוך כדי איומים ייסורים גופניים מרחיקי לכת" של אלי תבור.במאמרים אלה הוצג "מנגנון החושך" כאירגון שטני וטוטליטארי ומלחמת העולם הזה בו הוצגה כ"מלחמת בני אור בבני חושך".


איסר הראל הממונה על הש. ב הכחיש זאת בתוקף ( גם דרך "רימון" שפירסם כתבות לעגניות שונות בנושא שהאשימו את אנשי "העולם הזה" בפיברוק כל הפרשה) . הוא טען מאוחר יותר שהוא חקר בנושא את כל פיקודיו והכל הכחישו כל קשר למעשה. הראל זעם במיוחד על שייחסו לאירגונו פעולה שהעמידה אותו באור גס ומטופש במיוחד.


שנים מאוחר יותר הודה עורך ה"עולם הזה " לשעבר שלום כהן בספר זכרונותיו "העולם הזה" כי הוא חושב שכל הסיפור בטעות יסודו, הוא סיפר שתבור הפקיד בעניין הצהרה שלמה וסודית אצל עו"ד אמנון זיכרוני, כהן לא ידע מה היה תוכן ההצהרה הסודית הזאת. אולם הוא ציטט מדבריה של אישתו לשעבר של תבור שולה.


( שעבדה גם היא ב"העולם הזה " בתור "רחל המרכלת ") שנתנה כעבור שנים רבות את גירסתה שלה לעניין :
מה אתם לא יודעים ? הוא התעסק עם איזה בחורה –מאיזה קיבוץ –שלא ידעה שהוא נשוי . אחיה והחבר`ה שלו תפסו אותו והיכו אותו מכות רצח .


( שלום כהן "העולם הזה")

בראיון עימי לכתבה זאת הבהיר תבור שהוא כבר אינו זוכר את פרטי המקרה. כאשר נשאל אם אנשי "מנגנון החושך" עמדו מאחורי החטיפה ( כפי שטען בתוקף ב-1957 ) אמר תבור בזהירות שזאת אחת "האפשרויות". הוא לא פירט מה היו האפשרויות האחרות .


מדינת ישראל נגד המגזין "בול"

דומה שאף לא אחת מהפרשיות נ"ל לא התקרבה ברמת החומרה שלה לפרשיה שהייתה קשורה למתחרה של העולם הזה בשם "בול ".

"בול" היה כתב עת שנוי מאוד במחלוקת המגזין ה"צהוב" השערורייתי "בול" שהוצא לאור ביד שמואל מור ונערך בידי ז`ק אורנשטיין והמשורר איש השמאל מקסים גילן . .מגזין זה נוצר כ"תשובה " לעולם הזה של אורי אבנרי שנודע בשערוריות המיניות והסקנדלים הפוליטיים שחשף מדי שבוע בשבוע ולא פחות מכך הודות לעמוד האחורי של נשים ערומות שלו .


"בול" היה אותו הדבר בדיוק רק הרבה יותר נרחב קיצוני במינון של הכתבות בנושאים אירוטיים תמונות העירום שלו . כך למשל המגזין היציג תמונה חושפנית של מנדי רייס דייויס מי שהייתה מעורבת בפרשיית ריגול שערורייתית מאוד בבריטניה והתחתנה מאוחרת יותר עם הבליין רפי שאולי , דבר שהביא נגד העיתון תביעה מהצנזורה ועוד פרשיות נוספות .


אלא שלמזלו הרע של כתב העת "בול" עורכיו הסתבכו בשערוריה הפוליטית החמורה ביותר שבה היסתבכו אי פעם ( עד כמה שידוע ) עיתונאים בתולדות מדינת ישראל .


הפרשיה הייתה קשורה לרצח המדינאי המרוקני הגולה מהדי בן ברקה ב-1965 הלה נרצח בהוראת גורמים מרוקניים וככל הנראה גם חלקים שונים של שירותי הביטחון הצרפתיים היו קשורים בכך מבלי שהחלקים האחרים יהיו מודעים לכך כלל .בסופו של דבר נחשפה הפרשייה בצרפת וגררה שם לשערורייה ממדרגה ראשונה ולזעם עצום של מנהיג צרפת דה גול כנגד מבצעי הפעולה.


הפרשיה עוררה שערורייה גם בחוגים הגבוהים ביותר של ממשלת ישראל .היא הביאה למאבק מר בין ראש המוסד הקודם איסר הראל ששירת כעת כיועץ ראש הממשלה לוי אשכול לענייני מודיעין , שטען שאסור היה לישראל בשום פנים ואופן להיות מעורב בפעולה כזאת ותבע לנהל חקירה בעניין ובין יורשו מאיר עמית שלא ראה בה כל רע. העניין גרם לויכוחים עזים ביותר בצמרת הפוליטית , במיוחד מאחר שהיא גרמה לזעם רב של דה גול כנגד ישראל . אשכול טען שלאמיתו של דבר לא ידע על הפעולה לפני שבוצעה , עמית טען שהוא דיווח בעניין לראש הממשלה בזמן אמיתי . כדי לחקור את העניין הוקמה וועדה שבין חבריה היו גלילי וגולדה מאיר .

מה שברור היה שאסור שהעניין ידלוף לתקשורת.

אך הוא הודלף בכל זאת ובידי לא אחר מאשר איסר הראל שבמסגרת מאבקו המר בראש המוסד עמית הקפיד להדליף את פרטי הפרשה הסודית מאוד לכל מערכות העיתונים ולמערכת שבועון "העולם הזה " . אך הללו היו מודעים היטב לכך שהמדובר בחומר נפץ פוליטי ממדרגה ראשונה שהצנזורה לעולם לא תיתן לו להתפרסם .איש לא העיז לעשות יותר מאשר לרמוז רמזים כלליים מאוד על "הנושא הכמוס " שמעורר סערה בממשלה.

היה זה דווקא המגזין השערורייתי האירוטי "בול " שהיה אמיץ מספיק לדווח על הפרשה מבלי לידע תחילה את הצנזורה בגיליון דצמבר 1966 שלו כשהציג בעמוד השער את השאלה "ישראלים בפרשת בן ברקה "? שאלה שהייתה מלווה למעשה לסיפור חצי בדיוני שלא היה לו קשר אמיתי לעובדות

על פי הוראת ראש המוסד מאיר עמית אנשי שב"כ ומשטרה פשטה על משרדי המגזין והחרימה את כל שלושים אלף הגיליונות שהיו מוכנים להפצה , אם כי לפי השמועות חמישה גיליונות בודדים מאלה כבר היגיעו לדוכנים .


בעצת העורכים של "בול" עצמם הוכן גיליון "חלופי " שלא כלל את המאמר המסוכן והוא הופץ לדוכנים.


השב"כ עצר את שמואל מור ואת גילן על סמך סעיף 23 בתקנות לשעת חרום הישראליים שעד כה השתמשו בו רק במיקרי ריגול חמורים . מעולם לפני כן וגם לא אחרי כן לא השתמשו בסעיף זה כנגד עיתונאים . תחת סעיף זה העיתונאים יכלו להיאסר עד ל-15 שנה בגלל גילוי סודות מדינה . הכתב הראשי של המגזין ,עמוס גפן לא נעצר למזלו שכן שמו לא היה חתום במגזין והוא לא היה ידוע בניהול פעילות פוליטית "שלילית " כל שהיא בניגוד למקסים גילן.


המאסר עצמו היה סודי אך למעשה לא מעט אנשים בבוהמה הישראלית ידעו עליו. המגזין ."העולם הזה " טען במאמר כי שמועות על המעצר הסודי עברו מפה לאוזן במשך שבועות ארוכים אצל אלפי (!) אנשים ולא היה אחד שלא ידע על כך ושלא פיטפט על כך בפה מלא ובכלל זה עסקני מפלגות בדרג נמוך פקידים בינוניים וכמובן קהיליית העיתונאים שהייתה מיודעת היטב על מה שקרה.


השניים נשפטו וגזר דינם היה מאסר של שנה. המשפט היה סודי כמו שנעשה אז במדינות אפלות בגוש הקומוניסטי ובדרום אמריקה מאחר שהאחראים לא רצו שעצם החשיפה של הפרשה תביא גם לחשיפה מקבילה של העובדה שסוכנים ישראליים סייעו לרצח מנהיג מרוקני. בבית הסוהר המשיכו גילן ומור לערוך את "בול " שהרי לשב"כ היה כל אינטרס להראות שהמגזין יוצא כסדרו ודבר לא קרה לעורכיו .


נשמעו טענות שהיה זה "מגזין העולם הזה" שהתחרה על אותו "פלח שוק " עם "בול " שמיהר לדווח על עבירת הצנזורה ועודד את הצנזורה ואת המשטרה לפעול כנגד המתחרים ב"בול " בכל אופן "העולם הזה " הכחיש בתוקף כל קשר לעניין וגם מיהר להגיש תביעה בעניין כנגד עיתון זר , השבועון הצרפתי הימני "אוז אקוט " שטען שהיה זה אבנרי עצמו שהזעיק את משטרת תל אביב כנגד "בול " וכי השבועון היה מופיע ללא מפריע לולא יוזמתו של אבנרי . אורי אבנרי טען בתגובה שנודע לו על פירסום הכתבה רק 30 שעות לאחר פירסומה .


אך נראה שהיה גרעין של אמת בטענותיו של המגזין הצרפתי . עורך "העולם הזה" שלום כהן הודה שאכן היה זה הוא שדיווח על הופעת הידיעה ב"בול " לצנזורה שלא ידעה על כך דבר. לדבריו כפי שפורסמו במאמר מערכת של "העולם הזה " הוא ראה את המגזין רק ביום שבת בערב לאחר שזה כבר הופיע ביום שישי בצהריים ואז מיהר להודיע על כך לצנזורה . לאמיתו של דבר ( לדברי שמואל מור בראיון עימי ) למזלם הרע של אנשי "בול " כהן ראה את המגזין כבר ביום שישי בצהרים כאשר גליונותיו הראשונים רק היגיעו לקפה כסית בתל אביב ולפני שהופצו בשאר הדוכנים,וזעמו התעורר שהרי הוא עצמו ניהל מו"מ עם הצנזורה על פירסום אותו המידע ,והוא מיהר להזעיק את הצנזורה מיידית מקורות יודעי דבר שהיו קשורים לפרשה טענו לפני ש"הלשנתו " של כהן לצנזורה נעשתה בעצה אחת עם אורי אבנרי שהיה מיודע ובזמן אמיתי על הופעת הכתבה ב"בול".


הצנזורה מיהרה להזעיק את השב"כ. ייתכן שאם המגזין היה מספיק להיות מופץ בדוכנים כי אז היו השב"כ והמשטרה נאלצים לעבור על כך בשתיקה בידעם שפעולה כעת רק תזיק עוד יותר עתה כשהעניין כבר נחשף.


עם זאת "העולם הזה" טען בתגובה לטענות כנגדו שהוא כלל אינו מתחרה עם "בול " מאחר ש"השניים פועלים על מישורים שונים לגמרי ופונים לסוג שונה לגמרי של קהל קוראים ". כפי שטען מאמר מערכת בעניין. טענה זאת ,לפחות , לא הייתה מדוייקת בלשון המעטה שכן גליונות השניים דמו זה לזה כזוג תאומים ובהחלט ובהחלט פנו לאותו הקהל ועם אותו סוג תכנים גם עם אנשי "העולם הזה" לא רצו להודות בכך. ניתן לשער שאנשי "העולם הזה" הביאו את כל העניין לתשומת לב הצנזורה כחלק מההתחרות המסחרית בין המגזינים אך ספק רב אם ציפו או אף רצו במאסר אנשי "בול " . המאסר תפס אותם כמו את שאר העיתונות הישראלית בהפתעה .


יש לציין שאורי אבנרי העלה את העיניין של המעצר הסודי בכנסת שבה היה אז חבר בהצעה לסדר היום כפי שציין "העולם הזה".

עובדה היא שגילן וגפן אנשי בול עבדו מאז ב"עולם הזה " , מה שמראה שבכל מקרה לא היו רגשות שליליים כלפי העולם הזה.

ברור שעצם ההתקפה על מגזין זול ביגלל ידיעה שפירסם רק אישרה את עצם נכונותה.ייתכן מאוד שדווקא משום ש"בול" היה מה שהיה מגזין ארוטי זול שעורכיו לא היו ב"וועדת העורכים" כמו עורכי העיתונים הגדולים ולא נהנה מהגנה פוליטית כמו המתחרים ב"עולם הזה" שעורכו היה חבר כנסת איפשרה לשלטונות לבצע פעולה זאת שמן הסתם היה בה גם משום אזהרה לעיתונים המכובדים יותר להימנע מעבירות צנזורה כאלה בעתיד . סביר מאוד להניח שאמצעים דרסטיים כל כך כנגד עיתונאים לא היו מופעלים אם הייתה הידיעה מתפרסמת בידי "הארץ " או "מעריב ". .

המאבק נשא לבסוף פרי כאשר השנים שוחררו לאחר ארבע וחצי חודשים בלבד זאת בראש ובראשונה הודות לקרוב משפחה רב השפעה של שמואל מור. מאוחר יותר רכש את המגזין "בול " לזמן קצר מידי שמואל מור וערך אותו בעצמו אך ללא הצלחה רבה והמגזין חזר לבסוף לידי מור . "בול " המשיך לצאת בשנות ה-70 אך אז כבר הפך למגזין פורנוגרפי לכל דבר עם ידיעות ו"חשיפות " שונות על הנעשה בתחום במין בישראל ובחו"ל ידיעות שרובן ככולן היו פרי דמיונם הפורה של הכותבים מלווים בצילומים מפורטים רבים. הילת המאבק שלו עם הצנזורה בשנות השישים נשכחה לחלוטין.

אמנם אמצעי התקשורת גילו לאורך השנים דרכים מתוחכמות לעקיפת הצנזורה לגבי נושאים סודיים. למשל על ידי פירסום פרשיות צבאיות רגישות שאי אפשר היה לפרסמם בדרך רגילה בגלל מגבלות הצנזורה בצורת "אגדות לילידים " שכביכול מתרחשים באיים רחוקים עם דמויות קבועות כמו "צחור השיער " ( שם כיסוי לאריאל שרון ) ואחרים. אך לכל היה ברור במה המדובר כשאלה פורסמו בעיתון "מעריב" במדור שבועי של הכתב הצבאי שלו.

אך מצד שני נראה שההרתעה שהייתה בפרשה כנגד עיתונאים שיעיזו לחטט יותר מדי בענייני השירותים החשאיים הייתה אפקטיבית למדי. לפחות עד לשנת 1984 פרשת "קו 300".

מדינת ישראל נגד העיתון "חדשות "

עוד פרשה אחת דומה שהזכירה במקצת את הפרשה של "בול " בעוצמה של המאבק של עיתון בצנזורה היא פרשת "קו 300 " ב-1984.


ראשית הפרשה הייתה כאשר מחבלים חטפו אוטובוס ונלכדו כאשר כמה מהם פצועים . הפלסטינאים הפצועים נהרגו לאחר הלכידה בחקירה בידי אנשי שב"כ אך שלטונות הצבא והשב"כ היסתירו זאת .


צלמים של "העולם הזה" ושל עיתון "חדשות" צילמו שני אנשי ביטחון מובילים את אחד משני המחבלים שלאחר מכן דווח שנהרגו בעת המתקפה הצבאית קודם לכן . לאחר פרסום התצלומים היה ברור שכוחות הביטחון שיקרו בהודעותיהם בעניין ואמינותם נפגעה קשות . במשרד הביטחון הוחלט להקים ועדת בדיקה פנימית בראשות אלוף במילואים מאיר זורע שתחקור את העניין . בנתיים התקשרו אנשי הצנזורה הצבאית והודיעו להם כי כל פרסום בפרשה יש להעבירו קודם לצנזורה הודעה שמשמעותה הייתה שכל ידיעה מאמר ותוכנית בנושא יפסלו לפרסום .


העיתון "חדשות" פירסם את התמונה שברשותו למרות הוראות הצנזורה וכתוצאה הלכו בעקבותיו עיתונים אחרים.כתוצאה הורה שר הביטחון לסגור את העיתון למשך ארבעה ימים. ונגד עורכיו הוגשה תלונה על עברה פלילית במשטרה.ואולם עד כמה שהדבר מוזר נראה שעל הצנזורה הופעל לחץ חזק לנקוט בצעדים חריפים כנגד העיתון דווקא מהעיתונים המתחרים , שזעמו על שהמתחרה שלהם השיג סקופ בכך שהפר את הוראות הצנזורה.כפי שקרה כנראה בפרשת "בול..


מה שנקרא מאז "פרשת השב"כ " הלך וצבר תאוצה גם כתוצאה ממאמציהם של כמה מאנשי שב"כ בכירים שחשדו שראש השב"כ אברהם שלום משקר בעניין מות המחבלים, והחלו לפעול לניהול חקירה בעניין.השב"כ הטיל את האשמה במות המחבלים על איש הצבא הבכיר שפיקד על הפעולה כנגד המחבלים בקו 300 ,יצחק מרדכי והלה נמצא אשם , ורק בדיאבד הוכחה חפותו ( מרדכי המשיך לקריירה מזהירה שבמהלכה היגיע לדרגת שר הביטחון ושהסתיימה באופן לא מזהיר כאשר נמצא אשם בהטרדות מיניות ).


שתי ועדות ממשלתיות חקרו בעניין והשניה בהן היגיעה למסקנה שבכירים בשב"כ שיקרו להם בנושא. ראש השב"כ שלום פוטר כתוצאה והשב"כ כולו עבר זעזועים פנימיים קשים ביותר וחסרי תקדים שפגעו קשות במעמדו ובשמו הטוב בציבור .


נראה שכל זה לא היה קורה לולא אותו צילום ראשוני אסור ב"חדשות ".

בהמשך לאותו המקרה נמסר לידי עורך עיתון "חדשות " צו אישי כללי בידי הצנזורה ובו רשימת הנושאים החייבים הגשה לצנזורה מוקדמת ובה נכלל במפורש הנושא של "פרטים בדבר התהליך המשפטי –לשלביו השונים –בבתי הדין צבאיים פרטי חקירות וועדות החקירה". צו דומה נמסר מטבע הדברים גם לעורכי העיתונים האחרים ובהם נדרשו להגיש לבדיקת הצנזור כל חומר שקשור באירוע הנ"ל. אך גם לאחר קבלת הצו האישי הכללי פירסם עיתון חדשות ידיעה בדבר הקמתה בצה"ל של ועדת חקירה לבדיקת נסיבות מותם של מחבלים וזאת מבלי להגיש את הידיעה לבדיקה מוקדמת של הצנזורה . העורך ידע שהיא תיפסל ורצה לפרסם אותה בכל מחיר . בעקבות זאת הוציא הצנזור מכוח תקנה 100 של תקנות ההגנה ,צו לאיסור הדפסת העיתון למשך ימים מספר. . בג"ץ קבע בתביעה שהוגשה בעניין שטענה שלא היה בחומר משום פגיעה אפשרית בבטחון המדינה או בסדר הציבורי שאין זה משנה בכלום את החובה שהייתה להגיש קודם את הידיעה לעיון ולאישור מוקדם של הצנזור ואפילו דבר שין לו לכאורה כלום עם בטחון המדינה או שלום הציבור . בג"ץ הבהיר כי "לא תמיד יכולים השיקולים הבטחוניים העומדים לפני איסור פרסומה של ידיעה , אפילו היא תמימה לכאורה , לעמוד נגד עיני עורכו של עיתון". . את חובת ההגשה הרחבה ויכולתו של הצנזור לפסול פרסום כראות עיניו הסביר השופט ב"מציאות הבטחונית בארצנו". לפסיקה דומה באותו עניין היגיע גם בית משפט השלום בתל אביב ב-1989 לאחר שהצנזור היגיש תלונה פלילית למשטרה כנגד עורכי העיתון "חדשות " בעת שהרשיע במשפט פלילי את עורכי העיתון "חדשות " בעבירה על פרסום חומר בנושא המחייב הגשה לצנזורה מוקדמת. בית משפט השלום אם כי הרשיע את העורכים קבע כי הפרסום תרם לגילוי האמת לפיכך הסתפק בקנס נמוך . ואילו בית המשפט המחוזי קבע כי העיתון כלל לא ביצע עבירה שכן לא היה חייב בכלל להגיש את הידיעה לביקורת הצנזורה! בית המשפט העליון הסתייג מן הקביעה הזאת אך הותיר את הזיכוי בעינו בין השאר משום שהעיתון הפסיק להופיע מסיבות כלכליות.


בסופו של דבר זוכה העיתון בידי בית המשפט העליון ב-1994 בעקבות הפרשה פורסם ב-1988 הצו הכללי שציינו למעלה .


תקדים זה הראה עד כמה מוגבלת יכולתם של כלי התקשורת לעסוק בעניינים כמו פעולות השב"כ נגד המחבלים שבידיו שהצנזורה עלולה לראות בידיעות כאלה כפגיעה בביטחון המדינה. נראה שגם לאחר הפרשיות של קו 300 ופרשת נפסו ( שבה נחשפה פרשה של לוחם דרוזי שהואשם ונאסר שלא בצדק לאחר עדות כנראה שקרית של אנשי השב"כ) , השב"כ ובעיקר מפקדיו עדין נהנים מחסינות יחסית בטיפול התקשורתי לא רק בנושאים המבצעיים החשופים תדיר לצנזורה שלטונית , אלא גם בנושאים של טוהר המידות . כך למשל כאשר הודיע ב-1993 הכתב המדיני של הערוץ הראשון גדי סוקניק על הערכה נוספת חריגה של כהונת ראש השב"כ חרף חשדות נגדו נמנעה התקשורת הכתובה לעסוק בסוגיות שעורר. התקשורת עסקה במידה רבה של ריסון עצמי בחשדות למעורבות ידידים של ראש השב"כ בעסקות ביטחוניות פרטיות באפריקה ובניצול לרעה של מעמדו של בכיר בשב"כ על מנת להיטיב עם גיסו .

נקודה חשובה מאוד לגבי כל "פרשת השב"כ" היא שלאחר כמה שנים נעשה עליה סרט טלוויזיה בכמה חלקים בשם "קו 300 " שבו הוצג מחדש סיפור הפרשה כאשר את הדמויות השונות ( שברובן הופיעו בשמותיהם האמיתיים ) של אנשי השב"כ העיתונאים והפוליטיקאים גילמו שחקנים . בכך הייתה מעין שבירת טאבו כפולה שהרי במשך שנים רבות אסור היה לאמר בציבור את שמות ראשי השב"כ ( כולל אלה של העבר ) שלא לדבר על סגניהם שהיו חבויים אף יותר . ובפעם הראשונה הופיעה בכלי תקשורת יצירה דרמטית שהיציגה את השב"כ באור לא חיובי בלשון המעטה . סרט זה הוא דוגמה ראשית אבל לא יחידה על השינוי הדרמטי ביחס לשב"כ שעברו כלי התקשורת . שכעת העזו ל"חטט " בצורה פתוחה יותר בנעשה בשב"כ ובארגונים חשאיים אחרים כמו המוסד.

ו"חיטוטים" אלה היגיעו לדרגה שלא נודעה כמוה בעבר כאשר עיתון העיר ניסה לפרסם כתבת "דיוקן " על ראש המוסד ששמו המפורש אף לא הוזכר בה אך כתבה זאת ( או חלקים גדולים בה ) נפסלה בידי הצנזורה , דבר שגרם לתביעה של העיתון כנגד הצנזור הראשי . בג"ץ פסק לטובת עיתון "העיר " כנגד הצנזורה. בעקבות פסיקה תקדימית זאת העיתונות העזה להתייחס מעתה לראשי המוסד והשב"כ וענייניהם האישיים ושערוריות שונות וגם אישיות שהם ומקורביהם היו מעורבים בהם . ובסופו של דבר החליטה הממשלה שאין טעם יותר לכסות את שמותיהם שכבר היו ידועים ממקורות זרים בכלי התקשורת בחו"ל ואלו נחשפו לתקשורת . במקביל ב-1989 הוכנס שינוי בהסכם בין ועדת העורכים והצנזור שלפיו הוגבל כוחו של הצנזור לפסול ממשל ידיעה רק למקרים שבהם יש "ודאות קרובה לסכנה ממשית של פגיעה בביטחון המדינה "..

המצב כיום

ומה המצב כיום ? עם החדירה של כלי התקשורת לכל מקום השתנה גם היחס של הארגונים החשאיים לתקשורת . בשב"כ יש כיום קצינת תקשורת שתפקידה לתדרך את העיתונות בנושאים שונים הקשורים לאירגונה . בשיחה עימי היא אמרה :זוהי חלק ממדיניות שהחלה כבר לפני כשנתיים שמתייחסת בצורה שונה לכלי התקשורת גם בגלל הזמנים המשתנים . לא עוד יחס של סודיות והסתגרות אלא נסיון לשתף פעולה עד כמה שאפשר עם עולם העיתונות . אין המדובר כאן ב"דוברת" רשמית

השב"כ אף מתכנן להקים אתר אינטרנט שאמור לעלות לרשת בתוך כמה חודשים .האתר יתמקד בעיקר בגיוס כוח אדם . אם זאת האתר לא יעלה לרשת עד שלא יוכח שהוא מאובטח לחלוטין מפני דליפת מידע להאקרים עויינים או סתם סוכני אוייב. אתרים מסוג זה של שירותי ביון של ארצות שונות כבר קיימים ברשת ולא יהיה בכך משום חידוש .

בנוסף לכך נוצרים יותר ויותר מצבים שבהם יכולים להתפרסם כתבות בניגוד להוראות הצנזורה כפי שהיה בפרשת "בול " ובפרשת " קו 300" . ולאחרונה מצב זה עוד מחמיר גם בגלל הופעתם של כלי תקשורת אלטרנטיביים שלצנזורה קשה מאוד לפקח עליהם כמו האינטרנט. כן יתכן שיופיעו ידיעות בעיתוני חו"ל שהצנזורה אוסרת עליהם להופיע בארץ דבר שיעמיד את העיתונות המקומית ( וגם את הצנזורה המקומית ) באור מביך ביותר כפי שאירע בפרשת "בול ". .

אופי הקשרים בין העיתונות והשירותים החשאיים הוא מטבע הדברים בעייתי ביותר . ובעידן של תקשורת גלובאלית בו אפשר להשיג מידע ממקורות חוץ ,לא תמיד אפשרי להדחיק ידיעות שהרי כל אזרח יכול להשיג את המידע בו הוא מעוניין בעיתונות זרה או באינטרנט. מבחינה זאת האינטרנט שבו איש אינו שולט יכול להוות גם איום משמעותי לחופש הפעולה של ארגוני הביון. בין השאר אפשר למצוא שם פרטים סודיים ביותר שכל ילד בעל יכולת חיפוש יכול להגיע אליהם . הצנזורה על האינטרנט היא אפשרית אך לרוב מייגעת ולא מעשית. ייתכן שחשיבותם של ארגוני הביון כמאתרי המידע עשויה להיפגם בעקבות תפוצת האינטרנט וזמינות המידע שבו .

כיום הולך ונחלש כוחה של הצנזורה בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות המגוונות כמו מזעור ציוד הצילום לווידיאו וכלה בתקשורת הלויינים המקלות על זרימה חופשית ודו סתרית של מידע תוך עקיפת מגבלות הפיקוח .

אבל מצד שני התערערות המצב הבטחוני בעולם רק תחזק את הפעלתה של הצנזורה . . דומה שכיום עם התחזקות גלי הטרור שמאיימים הן על ארה"ב ועל בריטניה ובמיוחד על ישראל החופש לבקר את השירותים החשאיים שוב אינו קיים יותר . כלי התקשורת בשנים האחרונות שוב אינם מאפשרים לעצמם את החופש שאיפשרו לעצמם בשנות השמונים והתשעים לתקוף את אנשי השירותים החשאיים ביידעם את מה שנתון בכף.

השינוי בגישה זאת מתבטא גם בטרנדים בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה , כך למשל לפני כמה שנים נעשה כאמור בישראל סרט הטלוויזיה "קו 300 " שתיאר פרשיית שחיתות חמורה בשב"כ. בארה"ב נעשו סרטים שתיארו קונספירציות מצד השירותים החשאיים כנגד המדינה .ובאנגליה הוקרנו סדרות טלוויזיה כמו "המובחרים " ועיבודים לספרי ג`ון לה קארה שהציגו את אנשי השירותים החשאיים באור לא מחמיא במיוחד בלשון המעטה.

דוגמה טובה במיוחד היא בסרט הקולנוע "משימה בלתי אפשרית " שהתבסס על סדרת טלוויזיה ישנה משנות השישים שהיציגה את אנשי השירות החשאי האמריקני בגיבורים כל יכולים . בסרט הקולנוע משנות התשעים הייתה לעומת זאת "חשיבה רוויזיוניסטית "( בהתאם לרוח הזמנים החשדניים יותר כלפי אנשי שירותים חשאיים ) וגיבור הסדרה הישנה הוצג הפעם כקונספירטור רצחני וכבוגד בארצו.

אבל כיום בראשית המאה ה-21 לאחר האירוע של ה-11 בספטמבר 2001 לעומת זאת , הסרטים והסדרות שנעשים בארה"ב כמו "המגן " שעוסק באיש משטרה מושחת ובמיוחד "24 שעות" שעוסק באיש שירותים חשאיים שנלחם בטרור מתארים אנשי ביטחון וביון שאינם כלילי השלמות ואף מושחתים ואלימים אך שהם מבצעים את משימותיהם המסוכנות בהצלחה הודות לאמצעיהם האלימים .

כל זה מביא אותנו למסקנה : כאשר יש איום חיצוני חמור על המדינה כי אז כלי התקשורת לא יוכלו וגם לא ירשו לעצמם לבקר יתר על המידה את השירותים החשאיים שלה , שכן הדבר יראה כפגיעה בביטחון האזרחים פשוטו כמשמעו גם אם השירותים החשאיים יראו כפוגעים פה ושם בדמוקרטיה.

לעומת זאת כאשר המצב הביטחוני והחיצוני נרגע כי אז השירותים החשאיים הם יותר ויותר "על הכוונת " של כלי התקשורת שיעקבו אחריהם ככל יכולתם בשבע עיניים ויסירו מהם את ההילה הקיימת מעליהם .

כיום כאשר המערב שוב נמצא תחת איום ביטחוני חמור זה של התקפות טרור הרסניות שמבצעיהם יכולים להשתמש בכלי הרס המוני ואף בנשק גרעיני כימי וביולוגי , נראה שחזרנו למצב הראשון שבו יש פחות דאגה לדמוקרטיה ויותר דאגה לביטחון האזרחים . וזה אומר שיש פחות הקפדה על תואר מידותיהם של השירותים החשאיים ויותר הקפדה על כך שיבצעו את משימתם בהצלחה גם אם תוך שבירת חוקים פה ושם , או אף הרבה יותר מכך.

לעניות דעתם של כותבי שורות אלה , למרות כל הפתיחות היחסית החדשה של ארגוני ביון כמו השב"כ לתקשורת , לאור המצב הביטחוני והמלחמתי שנוצר בשנים האחרונות , שוב לא יהיה אפשר לבקר בחופשיות את שירותי הביטחון בעתיד הנראה לעין שכן יעילות עבודתם ולוא גם בשימוש באמצעים הדרסטיים ביותר תהיה חיונית על מנת למנוע קורבנות רבים בנפש.

מה שאומר אולי שבעתיד הנראה לעין עלולה הפתיחות של שירותי הביון לעיתונאים עם כל היראותה כמתרחבת בשנים האחרונות להתגלות לבסוף כמוגבלת מאוד אפילו בהשוואה לשנות החמישים העליזות כאשר ה"עולם הזה" ניהל את מאבקיו במנגנון החושך ובשליחיו השונים בתקשורת.

*************************************


לכתבה המלאה במקור



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה