ברוכים הבאים לבלוג של פילוביץ' שחף
בישראבלוף מגלה פילוביץ שחף לעם ישראל
את כל מה שהתקשורת מקפידה להסתיר

יואל מרקוס: ''סיציליה כבר כאן'', אהוד אשרי: סיציליה זה כאן?, אורי אליצור:''אל קאפונה ומשטרת ישראל''

Israblof.com הארץ, ווינט, מעריב, ערוץ 7, רוטר 14.12.2007 00:14
נהיינו לסיציליה / איפה המפכ''ל / השמין רונאלדו / חפירות

נהיינו לסיציליה / איפה המפכ''ל / השמין רונאלדו / חפירות


"היה היה איש ושמו ד"ר אמיל שמורק. הוא היה המבקר הפנימי של הסוכנות היהודית ובשנת 1951 פירסם דו"ח חמור מאוד על התנהגות כמה מפקידיה. כל כך קשים היו ממצאיו שחיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, הורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלי התפקידים שלהם ייחס שמורק מעשי שחיתות. עד שקם לוי אשכול, גזבר הסוכנות באותה תקופה, ופסק: "לא תחסום שור בדישו". רצה לומר, אין מונעים ממשרתי ציבור לעשות קצת לביתם אגב מלאכתם הקדושה. בתוקף הקביעה הזאת התפתחה אווירה ציבורית עוינת לשמורק, הוא נאלץ להתפטר וההליכים הפליליים נגד החשודים - בוטלו. במקור, הצו "לא תחסום שור בדישו" מופיע בספר דברים והגיונו ההלכתי והמוסרי הוא - אל תמנע מבעלי חיים המשרתים אותך ללקט גם לעצמם מפירות מלאכתם. לוי אשכול החיל את הכלל הנאור הזה על החצר האחורית של החיים הציבוריים והכשיר בכך התנהגות מושחתת. אמירתו נחקקה לדראון בדברי ימיו של המינהל הציבורי הישראלי והיא נחשבת עד היום לסמן פסול וראוי להוקעה. אשכול עצמו לא נמנה עם עובדי הסוכנות שנגדם יצא שמורק בביקורתו, אך הוא היה הממונה עליהם. מטבע הלשון שבו בחר להתגונן מפני הביקורת שיקף את התפישה שרווחה באותם ימים בהנהגת המדינה, שהיתה כולה בידי תנועת העבודה: אלוהים לשלטון בחרנו ואנחנו יודעים מה ראוי ומה בלתי ראוי לעשות; כולנו חברים באגודה של כלי קודש המוסרים את נפשם למען העם, ואם, פה ושם, מישהו מושך לעצמו טובת הנאה על חשבון הכלל, מעשהו בטל בשישים לעומת המשימה הלאומית המוטלת על כולנו. בכל מקרה, אין להחמיר עם הפקיד שמעד אלא להשאיר לנו, המנהיגים, להחליט כיצד להחזירו למסלול, ובעיקר - לא להסיח את הדעת מהעיקר: קידום ענייניו של הציבור". (עוזי בנזימן, 25.2.2007)




מקור

כל זה היה בתקופה שאנשי העולם התחתון ידעו, שכאשר נתפסו הם הועמדו לדין וישבו בכלא כמה שנפסק להם. כל זה היה בעת שפריצה לבית נחשבה עדיין לעבירה חמורה, ולא הלכו למשטרה רק כדי לקבל פתק לביטוח. לפני שילדים בני עשר תקפו מינית ילדות בנות שמונה. לפני שתלמידים באו לבית הספר מצוידים בסכינים. לפני שבריונים מסוממים הכו למוות זקנים וזקנות כדי לשדוד את חסכונותיהם או תכשיטיהם.

כל זה היה לפני שהפשיעה נעשתה אלימה יותר, מאורגנת יותר. לפני האברג'ילים, האבוטבולים, השירזים, האלפרונים ודומיהם. לפני שהארץ חולקה למשפחות פשע מאפיוזיות ולפני שגבו דמי חסות; לפני שהמפכ"ל הודה שהמשטרה לא תוכל למגר את הפשיעה, "אלא נגיע למצב שהציבור יוכל לסבול את הפשיעה באזור מגוריו".

אותו מפכ"ל מכריז שלושה חודשים אחר כך, ש"יש הסלמה בהתחמשות ארגוני הפשע בישראל". הסלמה, שהביאה בהכרח למלחמת כנופיות, למלכודות נפץ מתחת למכוניות של קודקודי הפשע ואף לירי של טיל כתף לתוך דירת מגורים. במדד המדינות השלוות בעולם, שהתפרסם בשבועון הבריטי "אקונומיסט" במאי 2007, מופיעה ישראל בין שלוש המדינות האלימות והמסוכנות בעולם.

יותר ויותר שופטים מלווים כיום בידי מאבטחים צמודים בגלל איומי פושעים המושמעים בתוך בתי המשפט, או מחוץ להם על ידי שליחים עלומים. ראוי לציין עובדה שאין מרבים להזכירה: האיומים הראשונים על שופטי בית המשפט העליון באו דווקא על רקע פשיעה אידיאולוגית, מצד הימין הקיצוני. כמה מהשופטים קיבלו אז קליעי אקדח במעטפות, ועקב כך הותקנו לחצני מצוקה בביתם.

סוגי הפשיעה הלכו והחמירו, ונוצר מצב, אם להשתמש בלשון הנשמעת באלה הימים בבתי המשפט, שהעולם התחתון תפס תחת. איום כמו "היא עוד תשלם על זה" מפי אסי אבוטבול נגד השופטת שלו באולם בית המשפט - עוד לא היה כמותו. פעם שרפו את המכונית של השופט בדימוס תיאודור אור. ב-19 ביולי 2004 נרצח השופט עדי אזר בשלוש יריות מטווח קרוב בסמוך לביתו בידי רפי נחמני, אסיר עולם שנמלט מהכלא, וביוזמת אסיר העולם יצחק גוגיאשווילי שביקש לנקום במערכת המשפט. הפריצה לביתה של השופטת חנה בן עמי זיעזעה את הצמרת המשפטית.

נשיאת העליון, דורית ביניש, התריעה בשבוע שעבר, שהניסיונות להטיל אימה על השופטים לא יצליחו. "המערכת המשפטית עושה ותעשה הכל במטרה להעניק לשופטים את ההגנה הנדרשת... האיומים על שופטים המטפלים בתיקים כבדים גברו, ויש חשש שהם עלולים להביא לניצחון הרעים".

ההתרופפות בסמכות וביוקרה של המערכת המשפטית, לדעת אחד משופטי בית המשפט העליון בדימוס, מתחילה מלמעלה, מהממשלה, מהפוליטיקאים, מהדרישה לצמצם את סמכות בית המשפט העליון, וחילחלה גם לתקשורת. מה יאמרו הפושעים כשהם שומעים אמירות גנאי על "המאפיה של שלטון החוק" ועל "החונטה של ביניש"?

ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם הקפידו למנות לתיק המשפטים אישים שקולים וזהירים. מינויו של פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים היה אולי ראוי, אך ספק אם בעיתוי המתאים. ולו בגלל החשש, שמהלכיו לצמצם את סמכויות העליון יתפרשו אצל גורמי הפשע כהחלשת סמכות שלטון החוק.

כשביניש מזהירה מפני הניסיונות להטיל אימה על השופטים המשמעות היא - שהיא חשה שהטאבו של פעם, שעם שופטים לא מתעסקים, נסדק, וסיציליה כבר כאן.

אתר המקור

איפה האיכות?

אולי בגלל שאיתי אנגל הציב רף גבוה מדי, אולי בגלל ההשוואה המופרכת לשחיתות הפושה בישראל, אבל "אנשי הכבוד" ששודר אמש ועסק במאפיה בסיציליה היה מאכזב
אריאנה מלמד פורסם: 25.02.07, 09:48


לולא היה איתי אנגל חתום על המוצר הזה, ספק אם "אנשי כבוד" היה מגיע למסך של "עובדה". אנגל הוא כמעט שם נרדף לעשייה עיתונאית שמשלבת איכויות ודרמה. אין לכל ערוץ 2 באורוות הטאלנטים הזוהרים שלו עוד איש מוכשר כמוהו – ודווקא משום שהציב לעצמו רף כה גבוה, "אנשי כבוד" היה סרט מאכזב מאוד.

ההשוואה בין סיציליה והמאפיה שלה לבין מצבה של השחיתות בישראל היא מופרכת, ואפילו אילנה דיין מוכנה להודות בזה: אלא שהפיתוי לקשור קשרים דמיוניים, בשבוע של דו"ח ועדת זיילר, גדול מדי ואי אפשר לעמוד בפניו. ייתכן שזה היה הפיתוי המקורי ליצירתו של סרט שאין בו כל גילוי חדש, רק מבט תיירותי ומרפרף מדי על בעייה עצומה ומרתקת.

כשאנגל מראיין שוב ושוב את התחקירו-מתורגמן המקומי שלו, כשדקות לא מעטות בסרט מוקדשות לאווירה ולמלל, כשחסר מידע בסיסי על תחומי העיסוק של המאפיה והיקפם – מתחיל הצופה לחפש את הדרמה, והגם שיש כאן כמה סיפורים מסמרי שיער ונוראים במיוחד, הם ישנים וידועים – וגם תפורים זה לזה ברישול שפשוט לא מתאים לאנגל.


הוא בחר להתמקד בסיפורו של פפינו אימפסטאטו, בן למשפחת מאפיה שמרד במורשת הפשע, הקים תחנת רדיו שלעגה לארגון, ובסוף הידוע מראש נחטף, עונה,


נרצח ואחר כך גם פוצצו את גוויתו במטען חבלה רב עוצמה. אחיו מדבר בסרט של אנגל: הראיון הזה, שיש בו את מטען הדרמה שחיפשנו, צריך היה לעמוד במרכז הסרט – אלא שאנגל רצה יותר מזה.

הוא רצה לספר לנו על ברנרדו פרובנזנו, הבוס הגדול שנתפס אחרי מצוד של יותר מארבעים שנה. כבר ראינו את רגעי הדרמה במהדורות חדשות בעבר. והוא רצה להבין את תופעת ריטה בורסלינו, מועמדת לנשיאות סיציליה שאחיה היה אחד השופטים החוקרים ששילמו בחייהם על נסיונם להביא את ראשי המאפיה לדין. אבל בורסלינו הפסידה בבחירות ומועמד הימין החשוד בקשרים עם המאפיה ניצח, וכל זה קרה לפני שנה כמעט, ובסיפור של אנגל אין חידוש. לעתים הוא נראה כמו כתבה ישנה ומתורגמת שנרכשה די בזול ונועדה לסתום חור מזדמן בלוח השידורים.

רגעי העניין האמיתיים בסרט הושגו בראיון עם השופט-החוקר האחרון שנותר בחיים, לעת עתה, מקבוצת האנשים האמיצים שניסו לחולל שינוי של ממש בסיציליה. פיירו גראסי הוא דמות מרתקת שלא התפענחה די הצורך בסרט של אנגל, אולי בגלל הרצון להביא אל המסך מגוון של סיפורים שיגרמו לצופה לצקצק בלשונו מדי כמה דקות ולהתבצר בנחמה שלנו זה לא יקרה. לא די בזה כדי ליצור עניין. לטעמי, אנגל צריך היה להישאר בטריטוריה הסיפורית שבין בנה של המאפיה שהיה קורבן, לבין האיש שימיו ספורים והוא יודע זאת. התמקדות בחומרים המצויינים הללו היתה יוצרת משהו שחותמת האיכות שלו ברורה וחזקה ולא מטושטשת.


---------------------


תזכורת רילוונטית:


6. סיציליה זה כאן?
אהוד אשרי אנשי כבוד, 21:45, ערוץ 2 | 25.02.07

יש לאן לשאוף (עדי סגל-מעריב)


8. ''אל קאפונה ומשטרת ישראל''
מאת אורי אליצור היה יועץ רה"מ בנימין נתניהו | ח' אדר תשס"ז, 26 פברואר 07


זיילר: ''הפרשה הזו היא מקרה נקודתי.....''

*********************************

 


לכתבה המלאה במקור



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה