(*) "זכות הציבור לדעת שהסכנה אורבת מבפנים". (האנרכיסטית/המרגלת ענת קם והאנרכיסט/בוגד אורי בלאו)

זכות הציבור לדעת שהסכנה אורבת מבפנים

"זכות הציבור לדעת", זו הסיסמה והאליבי המופקר של קבוצת עיתונאים מאוד מסוימת, בשיתוף אנשי אקדמיה ומשפט, שמנהלים מסע פוליטי, במסווה כביכול "מקצועי", "מחקרי" ו"מוסרי" למען השלום ונגד רשויות הביטחון והמשפט במדינה, ובראשם נגד צה"ל.

הם מבקשים לפגוע בלגיטימיות של הממשלה הנבחרת, ובסמכות  מערכת הביטחון. הם רואים את עצמם כ"פוסקי הדור", שזכותם לפְסוֹק מהו ביטחון ומהו אסון, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו לגיטמי, הומני ודמוקרטי, ומהו ימני דיקטטורי קיצוני.

הם לא מוכנים לקבל את העובדה שדמוקרטיה איננה אנרכיה ושזכות הציבור גם לא לדעת דברים מסוימים, שבמשטר דמוקרטי נורמטיבי ישנן כתובות ומוסדות שסמכותם לקבוע מה לפרסם ומה לא לפרסם, בעיקר במציאות של מדינה וחברה הנתונה לטרור ולאיומים קיומיים מהחזית המוסלמית-פלסטינית.

מידע מסווג הוא כוח. אינפורמציה סודית זו עוצמה. מי שמפקיר אותה בשם "זכות הציבור לדעת" לידיעת אויבינו,  ע"י פרסום בעיתונים שלנו, מפקיר את ביטחוננו.

אותה חבורת העיתונאים ותומכיהם באקדמיה, רוצים להפוך את פרשת עָבַרְיָנֵי הביטחון

ענת קם ואורי בלאו ל"קדושים" שפעלו רק על פי מצפונם ו"שליחותם" העיתונאית. הגל הראשון של הפרשנים והמשפטנים, להצלת השניים, מסכנת הרשעתם, כבר יצא לדרך, בתגובות ובמאמרים, בניסיון לעצב את דעת הקהל נגד השב"כ ונגד הפרקליטות, ולטובת שני העבריינים. הכל כמובן רק למען חופש הביטוי, למען זכות הציבור לדעת, למען למנוע פגיעה בחפים מפשע פלסטינים, ולמען השלום.

כל אזרח ופטריוט מאוזן, רציונלי ונורמטיבי, יודע שהפרשה ברורה ושקופה לחלוטין: החיילת ענת קם, גנבה ארכיון שלם של מסמכים צבאיים מסווגים וסודיים, שמסרה אותם לאורי בלאו, שפרסם חלק מהם ב"הארץ". מסמכים שכללו: פקודות מבצעיות סודיות של המטכ"ל ופיקוד המרכז. הערכות צה"ל במצבי חירום. סדרי כוחות. תרחישי מלחמה, ותורות מלחמה. למעשה זה של השניים, אין שום קשר לחופש הביטוי העיתונאי.

שום סנגוריה משפטית ופוליטית מפותלת, לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות פליליות, הגובלות לכאורה בריגול, "לשליחות מצפונית", בשם ולמען השלום.

גם המרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו ואהרון כהן, טענו להגנתם, שהם פעלו אך ורק ממניעים אידיאולוגים מצפוניים, למען השלום.

נותרו מספר שאלות המצפות לתשובות:

1.       מדוע אורי בלאו ברח ללונדון, אם אין לו ממה לפחד?

2.       מדוע עו"ד מיבי מוזר, יעץ לבלאו לא לחזור לארץ?

3.       האם עיתון הארץ מממן את שהותו של בלאו בלונדון ?

4.       מדוע הפרקליטות והשב"כ ניהלו עם בלאו משא ומתן בכפפות משי?

5.       מי הם העיתונאים או מקורביהם שהדליפו את הסיפור לעיתונאים בעולם?

6.       מי האחראים למחדל של ביטחון השדה בצה"ל,שלא חשפו הפרשה?

7.       מדוע אלוף נוה, איפשר לחיילת טירונית לעיין ולהיחשף למסמכים סודיים?

8.       מדוע המדינה לא מפעילה אמצעים כדי לאלץ את אורי בלאו לחזור ארצה ללא תנאי. זאת על רקע שהוא והמסמכים שבידו הפכו אותו ליעד מודיעיני של האיראנים והפלסטינים, שעלולים לחטוף אותו?

9.       מדוע עיתון "הארץ" לא תובע ממנו לחזור ארצה לאלתר?

10.  תמוה הדבר שהמו"ל והעורך של עיתון הארץ לא הוזמנו לחקירה בעקבות הפרשה שנחשפה.

חייבים לזכור גם את העובדות הבאות:

נכון שהעיתונאים הם כלב השמירה של הדמוקרטיה, ואולם אחדים גם נושכים אותה.

נכון שהעיתונאים הם מעצבי דעת הקהל. אבל חלקם גם מהורסי דעת הקהל.

נכון שהעיתונאים לוחמים למען חופש הדווח. אחדים עוסקים גם בּחופש הכִּיסוּח.

נכון שהעיתונאים הם תנאי לדמוקרטיה מתפקדת, ואולם בתנאי שהם אחראים.

לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי.

לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי.

לציבור יש חופש ביטוי מוגבל, מסונן ומצונזר

דרושה מהפכה לטובת זכות הציבור לחופש הביטוי.